תפריט
"נס ציונה נוסדה ע"י אדם אחד, תופעה יוצאת דופן הן בשל המניעים והן בשל אופייה הפרטי". ייחוד זה שבייסוד השפיע עמוקות על התפתחותה של נס ציונה מכל הבחינות.
בסוף שנת 1882 החליף ראובן לרר את אחוזתו באודיסה (2000 דיסטנאות שהם כ – 20,000 דונם) עם אחוזה (שהשתרעה על 2000 דונם) בוואדי חנין סמוך לראשון לציון, עם רייסלר הגרמני. ראובן לרר לקח את בנו משה ועלה לארץ ישראל לראות את נחלתו. מה רבה הייתה אכזבתו כשראה שהנחלה שרכש אינה "ע"י ירושלים". אך יהודי מאמין כראובן לא התייאש והתחיל, יחד עם בנו משה, לשקם את בית החאן המט ליפול, את הבאר והאנטיליה הנוטה על צידה, את הבריכה החרבה והפרדס שהוזנח. בעודו עומד שחוח ורפה ידיים, חש לפתע רוח של תקווה ואמונה מתפעמים בקרבו.
לראשונה חש בלהט ובמשמעות המילים "ראובן המייסד", גאולה ומשיח ונחלה בארץ האבות.
הנחלה, שצורתה צורת פרסה, מחוצה לה ובתוכה אדמות ערבים, גבולות לא ברורים, עוינות קשה ולקיחת 500 דונם מאדמותיו ע"י תושבי סראפנד אל חרב, השכנה, בטענה כי רייסלר הגרמני חייב להם אדמות אלו.
לאחר שנה של שיפוצים ושיקום הנחלה משאיר ראובן לרר את בנו משה בואדי חנין וחזר לאודסה להביא את פייגה אשתו ואת ילדיו: בצלאל, צבי ופנינה, לנחלתם בארץ ישראל. ארבע שנים גרה משפחת לרר לבדה, בודדה בנחלה, ומסביבה ישובים ערבים, ללא רופא, אספקה או עזרה. מנותקים בחורף וקודחים בקדחת, ממשיכים בשיפוצים, נוטעים פרדס חדש וכך הופך ראובן לרר לפרדסן היהודי הראשון במושבות יהודה.
מספרים, שבאחד מלילות חמישי, כשראובן ובנו משה נסעו להביא אספקה מיפו וחזרו בידיים ריקות כי לא היו מוכנים למכור להם סחורה בהקפה, לא היה למשפחה קמח לאפיית חלות לשבת. אך באמצע הלילה נשמעה דפיקה בדלת וראובן הלך לראות מי הבא. בפתחו את הדלת נפל פנימה שק מלא בזרעי חיטה.
מיד קמו פייגה אשתו והילדים והחלו לטחון את זרעי החיטה ולאפות חלות לשבת.
בשנים הראשונות לישיבתם במקום הם מארחים בביתם את בני משפחת בלאנדספלד, גרמנים טמפלרים מבית לחם שעסקו בגידול דבורים נודדות. הטמפלרים רואית את עוניים את משפחת לרר ומציעים להם ללמוד את מלאכת הכוורנות. ראובן ובנו משה לומדים את מלאכת גידול הדבורים בכוורות מודרניות עשויות עץ, מתפרקות הניתנות להעברה בקלות על גבי בהמות ממקום למקום – כוורנות נוודית העוברת ממקום למקום כדי לקרבה לפרחי העונה המתאימה ליצור דבש. לראשונה עוסקים יהודים המלאכת הכוורנות.
אל משפחת לרר הצטרפה משפחת בוקסר, שרה, אחותו של ראובן ובעלה אהרון והם קיבלו מראובן בית לגור בו.
משפחת לרר, משפחה דתית וראובן רוצה להקים "חדר" לילדיו ולהתפלל במניין. הוא פירסם בנמל יפו "קול קורא" אשר מזמין יהודים לרכוש חלקות אדמה ל"נחלת ראובן" במחיר נמוך מהמחיר במקומות אחרים. אחד לאחד התקבצו אנשי "המניין הראשון" בין השנים 1887 – 1891 : גולדה מילוסלבסקי, שלמה יפה, אברהם ילובסקי, אהרון איזנברג, יוסף פלדמן, מבי הוכברג, שמואל הוכברג,שלמה פצ'ורניק ומיכאל הלפרין.
בתחילה הם ישבו בנחלתו של ראובן, במרתף ובאורווה שהוסבה למגורים.
אברהם ילובסקי, שהיה נפח, יוצא ראשון לגור מחוץ ל"נחלה". הוא בוה בית חימר על אם הדרך דרומה שישמש למגורי משפחתו ולנפחיה. באחד מלילות חורף 1888 החליט אברהם להעביר את בני משפחתו ללינה ב"נחלה" מחשש שמי הואדי ומי הגשמים יגרמו נזק לבית העשוי חימר. הוא עצמו נשאר ללון בביתו – סדנתו. למחרת בבוקר נמצא מוטל דקור ושחוט בנפחיתו ומסביב סימני מאבק. אברהם ילובסקי נרצח בידי בני עוולה.
ב-1890 החליטו משפחות איזנברג והוכברג לצאת מ"הנחלה" ולבנות את "הבית המשותף" על הדרך המובילה לנבי רובין. הבית, בית אבן בעל ארבעה חדרים כשחדר אחד מוקדש לצרכי ציבור. החדר היה לבית כנסת, בית ספר ובית ועד המושבה. בחצר עמד עץ תות עתיק יומין שבצילנו התכנסו אנשי המושבה.
"הבית המשותף" הפך למקום התכנסות למנהיגי היישוב באותן שנים וכינוהו "שוויץ החופשית".לכאן הגיעו בעלי השאיפות להגשים את חלום ההתישבות העצמאית והבלתי תלויה משום החופש והיוזמה הפרטית שאפיינו את חיי המקום. פה דנו בתוכניות ויוזמות יישוביות חשובות והמקום הפך במהרה למרכז הבלתי מוכתר של היישוב בארץ.
יהושוע ברזילי, מעסקני חובבי ציון, שנשלח לארץ בשנות ה – 80 של המאה ה – 19 מדווח בעיתון "השילוח" כשרצה קצת שקט מן "הספקולציה המגונה באדמה" שאפיינה את השנים 1890-1891: "לא מצאתי לי אז פינה אחת טהורה במובן הרוחני מואדי חנין … היו שם אז לילות של אסיפות ו"מיטינגים", שהיינו בהם ערים כל הלילה… הרבה רעיונות חשובים שקרמו עור וגידים אח"כ היו תוצאות של אסיפות אלה".
כאן החליטו על יסוד רחובות וקניית אדמות חדרה ע"י יהושוע חנקין. כאן גם הוקמה הקרן הקרויה "כרם חיסכון" – איזנברג טען כי רק ע"י חסכון יוכל עם לבנות את ארצו. הוא הטיף לרעיון החיסכון ע"י קניית קרקע בהווה כדי שתשמש ביטחון ומשען לעת זקנה. הוא קנה מראובן לרר 300 דונם בהקפה, במחיר 13 פראנק לדונם, חילק ל – 12 נחלות ומכרם למכריו וידידיו ב – 30 פראנק לדונם.
כאן הוחלט על "אוטונמיית ואדי חנין" שנמשכה כעשר שנים. האוטונומיה – עצמאות מינהלית מהשלטון הטורקי. לפיכך כתבו את "ספר העדות והמקנה" לרישום הנכסים אשר החליף את משרדי הטאבו הממשלתי. השם "נחלת ראובן" לא האריך ימים . לאחר ויכוחים ודיונים החליטו דיירי "הבית המשותף" לחזור לשם המקום הערבי ואדי חנין.
בשנה זו רכש מיכאל הלפרין 170 דונם מאדמות ראובן לרר במטרה להקים במקום "מושבת פועלים שכירי יום" ראשונה בארץ וכן לבנות בה את ביתו ומרכז פעילות ברוח העקרונות הסוציאליסטיים שלו. בית ומרכז אשר הגדירו: "בית הפרולטריון חובב ציון" ובו "אגף האינוולידים" לשיקום נפגעי לוחמי "מחנה יהודה" שגייס. מחנה יהודה: פלוגות רוכבים להגנת ההתיישבות בארץ האבות ההיסטורית. כל זאת בימי השלטון התורכי העוין שרדף את ההתיישבות החדשה בארץ.
מושבת הפועלים השתרעה בחלק המערבי של רח' רוטשילד, של היום, משני עבריו. בחלקו הצפוני מושבת הפועלים ואדמתה החקלאית, ובחלק הדרומי הבית המרכזי, המנהלה, פארק האקליפטוסים ומתחם פלוגת "מחנה יהודה" על סוסיה וציודה.
המטרה המרכזית בהקמת "מושבת הפועלים" באה לידי ביטוי בתקנונה: "והיה כי ייחלש הפועל מסיבת בריאות או זקנה ולא יוכל להמשיך לעבוד כשכיר לפרנסתו יצטרף למושבת הפועלים, יקבל בה בית קטן וחלקת כרם ובה יעבוד לפרנסתו עד בוא יומו". רעיון מקורי לנושא הגימלאות.
ממרכזו במושבת הפועלים יצא מיכאל הלפרין בראש מסעות פלוגתו "מחנה יהודה" להנפת הדגל העברי ההיסטורי בחגיגות ואדי חנין, ומכאן אף נדד בכל רחבי הארץ ועבר הירדן. שנתיים וחצי פעל הלפרין במקום בפיתוח תוכניתו והגשמתה, בה השקיע את חזונו, מרצו וכספו ואף שקע בחובות כבדים. הוא נאלץ לחזור לרוסיה לגייס הון להשלמת התוכנית ומשלא עלה הדבר בידו לא חזר עוד למושבה. חברת יק"א בראשות הברון הירש רכשה את האדמה מידי נושיו ונטעה פרדס גדול שסיפק עבודה לבני נס ציונה.
בכא' טבת תרנ"א, 1891, חגגו התושבים את חג ה"שמחה המשולשת": חנוכת "הבית המשותף", חגיגת הברית של בן כרמי בנו בכורו של אהרון איזנברג והנחת אבן הפינה לבית הלפרין ומושבת הפועלים. קהל מוזמנים רב התכנס ובהם מנהיגי הישוב לחגוג את האירוע בחצר ה"בית המשותף". לפתע, בתוך ההתלהבות וההתרגשות פרץ אל מרכז החגיגה פרש אביר, מיכאל הלפרין, בראש פרשיו ניתר עם סוסו מעל המדורה, שלף את חרבו והכה על ימינו ונשבע "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", ובעוד דמו ניגר והקהל מריע, הניף דגל לבן שלאורכו ומצידיו יורדים שני פסים בכחול ובמרכזו מגן דוד כחול ועל הפס הכחול רקומות באותיות זהב המילים: "נס ציונה". לראשונה, לאחר אלפיים שנות גלות, הונף דגל עברי, לקול תרועות הקהל: "יחי הדגל העברי".
לימים אומץ הדגל ע"י הקונגרס היהודי הציוני שהתכנס בבזל ב – 1897, כדגל הלאומי של ההסתדרות הציונית והישוב בארץ ומאוחר יותר אומץ ע"י מדינת ישראל כדגלה הלאומי. המילים "נס ציונה" נשרו מהדגל והפכו לשם המושבה בה הונף.
בשנה זו גורשו היהודים ממוסקבה וכ – 60 משפחות הגיעו והתיישבו ב"נחלת ראובן". הם התיישבו במגרש ריק, הקימו אוהלים וסוכות מגורים, ומצאו פרנסתם ברחובות. מן השישים נותרו כעבור זמן קצר, חמש משפחות: זמל, ויינבאום, קורצ'יק, כהנוב ושניידרוביץ'.
בעקבות קליטתם של משפחות אלה, נמנו ב"נחלת ראובן" 13 בתי אב שגרו בשני בתי אבן ובעשרה צריפי עץ ובתי חימר. הנחלה קיבלה צורה של מושבה. את ענייני המושבה ניהלה האסיפה הכללית והוועד הראשון שבראשו עמד שמואל הוכברג. מורים מתנדבים לימדו את מעט הילדים וחובש מרחובות ביקר בה באורח קבוע וטיפל בחוליה.
בשנים אלה רכשו מנהיגי "הסתדרות הפועלים עובדי האדמה בארץ ישראל" 840 דונם. חלק מהאדמות נקנו ע"י פועלים מואדי חנין שהחליטו להקים את "אגודת תל אביב". האגודה נשאה על דגלה את עיקרון השיתוף ומטרתה הייתה לבנות יחד את הבתים ברחוב, לבסס את עיבוד חלקותיהם על עזרה הדדית, לגדל טבק במשותף. למעשה הייתה זו התארגנות ראשונה בארץ ברוח עקרונות המושב.
בשנה זו נרכשה הגבעה – גבעת האהבה – בעזרת חברת "גאולה" ובסיועם של התושבים: חיים טפר, ירושובסקי ויוסף פלדמן. הגבעה הייתה שמורת טבע של פרחי בר למיניהם אשר נשמרו ע"י מבקריה באהבה. עליה הוצב "פעמון המושבה" אשר לפי צילצוליו התנהלו חיי המושבה, לעבודה ומנוחה, לכניסת השבת, חג ומועד ולחילופין, בימי חירום, להזעקת העובדים מהשדות לעמדותיהם במושבה.
על הגבעה התכנסו מידי ערב התושבים והפכו את המקום למרכז קהילתי, חברתי ומרכז תרבות כדי לנפוש, להיפגש, לחלום לשיר ולרקוד ולשוחח על כרם פרדס ומכוורת. על הגבעה קמו להקות זמרי הגבעה, נגני המנדולינות והגיטרות, מספרי הסיפורים לדורותיהם ובעיקר זוגות האוהבים.
רכישת קרקעות רחוב תל אביב וגבעת האהבה חיברה את שתי המושבות: ודי חנין בדרום ו"נס ציונה" בצפון שהתאחדו תחת השם "נס ציונה". ברחוב בנו את בתיהם הפועלים שהתאכרו ובו נבנה ב – 1907 הבית הציבורי הראשון במושבה שהיום הוא מוזיאון בית ראשונים.
בשנה זו הונחה אבן הפינה לבית הציבורי הראשון ששימש בעת ובעונה אחת כבית ספר, בית כנסת, בית ועד, בית העם ובית ההגנה.
