תפריט
הרב שמואל מוהליבר מביאליסטוק, מראשי חובבי ציון ברוסיה, נסע בקיץ תרמ"ב [1882] לפאריס להשפיע על הברון בנימין (אדמונד) רוטשילד שיתמוך בהתיישבות יהודים בארץ-ישראל בעזרה למושבות המעטות שהוקמו ובהקמת מושבות נוספות.
הרב מוהליבר נתקבל לראיון אצל הברון ביום א' סוכות תרמ"ג ורכש את לבו ואת נכונותו לתמוך ולעזור לישוב הארץ והגיעו לכלל דעה אחת בדבר הצורך להקים מושבה למופת, שאנשיה יהיו חקלאים מנוסים עוד מהגולה. לעצת עורך הדין ישראל יסינובסקי מוארשה, חובב ציון ידוע, החליטו לבחור את המתיישבים מבין איכרי הכפר פאבלובקה, ליד רוזינוי, פלך גרודנה, שנוסד בתור מושבה חקלאית יהודית מטעם הממשלה הרוסית, כשניסתה להעביר את היהודים לחקלאות. בעזרת ר' יחיאל בריל נבחרו מהכפר הזה עשרה איכרים ומשפחותיהם (101 נפשות – 54 זכרים ו-47 נשים) ולפני צאתם לדרך נוספה עליהם עוד משפחה אחת, וכך עלה מספר הנפשות ל-110.
כששלח הרב שמואל מוהליבר את יחיאל בריל לרוזינוי בדבר בחירת האיכרים למושבה, הודיע להם שהוא ערב בסך אלף רובל לתת על ידם אם חלילה יאלצו לשוב חזרה לרוסיה.
אמצעים להוצאות הדרך השיגו בעזרת הרבנים יוסף דב סולובייצ'יק מבריסק, ר' מרדכי גימפל יפה מרוזינוי, ר' אליעזר ואקס מוארשה והעסקן מר פישל פינס (אחי ר' יחיאל מיכל פינס), והפליגו באוניה יחד עם מדריכם ר' יחיאל ברי"ל. בהגיעם לנמל יפו לא הורשו לעלות על החוף בגלל גזירת המלכות הטורקית על עלייה יהודית. נסעו באוניה לחיפה ושם נאסרו והובלו באוניה כאסירים ליפו. בינתיים הצליחה ההשתדלות לטובתם וביום ד' טבת תרמ"ג (14.12.1882) הורשו לעלות על החוף ולהשתקע בארץ. בו ביום יצאו למקווה ישראל, והמנהל שמואל הירש סידר אותם בעבודה חקלאית במשק המוסד עד לרכישת אדמה להתיישבותם. הניסיונות לרכישת אדמה נמשכו זמן רב ובינתיים המשיכו האיכרים לעבוד קשה בתנאים רעים בדיור ובכלכלה ופטרונם ר' יחיאל ברי"ל נכנס בגלל זה בריב עם המנהל הירש והאשימו בהתרשלות. כי לפי ההסכם עם הברון היו צריכים ליישב אותם במושבה מיוחדת. באייר תרמ"ג נלאה ברי"ל לחכות עוד ועזב את הארץ. בראשית חשון תרמ"ד קנה הירש בסך 60.000 פרנק מכספי הברון את האדמה שליד הכפר עקיר, 2800 דונם, בעזרת אברהם מויאל, וזה האחרון הביאם אל הנחלה והדריכם בסידור ראשון בתנאי המקום, רכש להם בהמות וכלי עבודה ועוד. הם התחילו לחרוש אותה ב-ז' בחשוון ה'תרמ"ד, 7 בנובמבר 1883, אירוע הנחשב לייסוד המושבה, וקראו לה "עקרון". באותה שנה זרעו חטים ושעורים וחפרו באר.
לפני עלותם על הקרקע נתן להם המנהל הירש עבאיות וכפיות, שיתלבשו בצורת הפלחים שבסביבה, לבל ירגיזו את הפלחים בהופעה זרה של קולוניסטים מארץ נכריה הלובשים "מלבוש נכרי", ועל כן נקראו ראשוני עקרון בישוב של הימים ההם בכינוי "אחת-עשרה העבאיות".
בזמן הראשון הצטופפו בבית ערבי על אדמת המושבה שנקנה יחד עם הקרקע, וגם בבתי הכפר הערבי הסמוך עקיר, בתי-חמר מחוסרי חלונות ומכוסים גגות תבן. כשרצו לבנות להם בתים לא השיגו רישיון מהממשלה ולכן הערימו על האיסור והקימו שני בנינים ארוכים וצרים בתור "רפתות" (איסור הבניה חל רק על מעונות-אדם ולא על מעונות-בהמה) והתקינו בהם את דירותיהם, ורק בתקופה מאוחרת יותר הורשו לבנות בתים בודדים למשפחות.
שמה המקורי היה "עקרון", בשל מיקומה הסמוך לכפר "עקיר". מייסדי המושבה שיערו כי שם הכפר משמר את השם של העיר המקראית עקרון. לבקשת הברון, במהלך ביקורו במקום באפריל 1887, הוחלף שמה של המושבה ל"מזכרת בתיה" על שם אם הברון, בטי סלומון דה רוטשילד.
האדמה היתה קנין הברון והמתנחלים שנחשבו כאריסים התחייבו לציית להוראות פקידי הברון. הם קיבלו ממנו תמיכה למחיה, לשירותי צבור ולעיבוד הקרקע עד שיתבססו ויוכלו להתחיל בפירעון ההלוואות. שלטון הפקידות דיכא אותם והיה שנוא עליהם וכשנמצאה הזדמנות מתאימה פרץ ריב גלוי ביניהם ובינה.
בתרמ"ט היתה שנת השמיטה הראשונה מעת התחדשות הישוב החקלאי בארץ. (בתרמ"ב נטשו ראשוני פתח תקוה את אדמתם בגלל הקדחת, וממילא לא קמה לפניהם שאלת השמיטה בכל חריפותה). רבני רוסיה (ובראשם ר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנה, ר' ישראל יהושע מקוטנא, ר' שמואל מוהליבר מביאליסטוק ור' שמואל זנוויל . קלאפפיש מו"צ בוורשה) ורבני הספרדים בארץ מצאו היתר לעיבוד האדמה בשמיטה על-ידי מכירתה לנכרי, על מנת שהאיכרים היהודים בארץ יקבלו הוראות מפורטות מהרבנות הירושלמית מה ואיך לעבוד או לא לעבוד, – ובהתאם לכך מכר הברון לצרפתי נוצרי את כל קרקעותיו שבארץ. כנגדם חלקו על היתר זה רבני האשכנזים בירושלים ובראשם ר' שמואל סלנט ור' משה יהושע ליב מבריסק. וכשדרשו פקידי הברון מאנשי עקרון לעבוד את האדמה סירבו הללו והסתמכו על האיסור של רבני ירושלים.
ראשי משפחות המייסדים היו: יעקב ארקין, צבי ארקין, ברוך צבי ברנשטיין, אברהם יעקב גלמן, יחזקאל לוין, יעקב לסקובסקי, משה מלר, חיים משה פרס (פרעס), דב רודבסקי, יהושע רובינשטיין ואפרים שקולניק. בין המצטרפים בהמשך למקימי מזכרת בתיה היה מרדכי ניימן מאנשי העלייה הראשונה ומחלוצי החקלאות בארץ ישראל ועוד קבוצה של יהודים יוצאי רומניה.
בהמשך מצאו מומחי הברון כי האדמות מרובות מכפי הדרוש לאחת-עשרה המשפחות. הירש הציע להוסיף עוד שלוש משפחות: משה אליהו הרשקוביץ מוותיקי השומרים של מקוה-ישראל, לוויטה זליג אהרון שהיה נגר אומן במקווה-ישראל כבר כמה שנים, ודוד נוימן, אזרח עות'מאני שנמלט מרומניה המורדת אל בנו תלמיד במקוה-ישראל. לשלושה צורפו עוד ארבעה: שאול הלזנר יליד סבסטופול ותלמיד מקווה-ישראל, יעקב גולד, גרשון שרשבסקי ושלמה הכהן ווייסברג – אף הם אזרחים עות'מאניים פליטים מרומניה.
עיתון הצבי מתאריך כ"ו אדר ב' תרמ"ו (1886), מביא את הידיעה, תחת הכותרת: "העקרונים שמחים בחלקם", ובהמשך הידיעה: "מעקרון מודיעים: י"ז משפחות נאחזו שמה. לכל אחת מהן מק"ג עד ק"ס [160-103] דונם אדמה. השנה זרעו כל אחד תשעים דונם חטים ושעורים ושבעים דונם הניחו לזרע הקיץ, איכרי עקרון שמחים מאד בחלקם, את נדיבם יברכו שבע פעמים ביום ואת פקידם יאהבו, כי מתנהג איתם ברחמים"
