חנוך סלור (1872–1934) היה מחלוצי ההתיישבות בפתח תקווה וחדרה, חקלאי, סוחר אתרוגים ונמנה עם מנהיגי הציבור הדתי במושבה.
נולד בירושלים בשנת תרל"ב (1872), לאביו בנימין בייניש (ר' בייניש צורף) ולאמו רבקה, בתו של יצחק יעקב סלור. הוריו עלו ארצה בשנת תרכ"א (1861) עם בנם הבכור, חיים משה, והתיישבו בירושלים, שם עסק האב בצורפות.
כאשר נוסדה פתח תקווה, רכש אביו של חנוך שלוש חלקות קרקע ביישוב החדש, שלח לשם את אשתו וילדיו, ונסע למצרים כדי לעבוד בצורפות בעיר מנסורה ולהשיג משאבים לפיתוח הנחלה. האב נפטר בקהיר בשנת תרמ"ח (1888), וגופתו הועלתה לקבורה בפתח תקווה רק כעבור 35 שנה, בשנת תרפ"ג (1923).
חנוך סלור התחנך תחילה ב"חדר" בירושלים. לאחר מעבר משפחתו לפתח תקווה, המשיך בלימודיו בישיבתו של הרב אריה ליב פרומקין באחוזת לחמן. עם פטירת אביו נאלץ לעזוב את לימודיו ולעבוד בנחלת משפחתו כדי לסייע בפרנסתה.
בשנת תרנ"א (1891) נשא לאישה את שיינה, בתו של מרדכי דינוביץ, מראשוני המתיישבים בפתח תקווה, מקבוצת "הביאליסטוקאים". באותה שנה, כאשר נוסדה חדרה, נשלח חנוך מטעם פקידות הבארון רוטשילד להדריך את המתיישבים החדשים בחקלאות. לאחר שנתיים שב לפתח תקווה, שם עבד במשך כחמש שנים בנטיעת כרמים עבור פקידות הבארון, ולאחר מכן התמסר לעבודתו במשקו הפרטי.
חנוך סלור התמחה בגידול אתרוגים ובייצואם ליהודי הגולה. לשם כך נסע מדי שנה לחוץ לארץ לצורכי מסחר. תעשיית האתרוגים הייתה אחד מענפי היצוא המרכזיים של המושבה, וסלור היה בין המובילים בתחום זה.
במקביל לעיסוקיו החקלאיים והמסחריים, פעל גם למען הציבור. הוא נבחר מספר פעמים לוועד המושבה, שימש במשך שנים רבות כגבאי בית הכנסת הגדול, והיה ידוע בקנאותו לשמירת הדת ולהחזקת מוסדות דת וחינוך.
חנוך סלור נפטר בפתח תקווה בא' באב תרצ"ד (1934) ונטמן בבית העלמין במושבה.
לחנוך סלור ולרעייתו שיינה נולדו שמונה ילדים:
- בנימין [1984-1892] מנהל חברת "כרמל מזרחי" בדניה ונציג המוסדות הציוניים בארצות הסקנדינביות
- שפרה [1968-1896] רעיית אליהו מאירי
- שושנה [1982-1900] ברסלבסקי [במקום אחר ברסלאואר]
- משה דוד [1992-1901], חקלאי בפ"ת
- רבקה [2009-1903] קודש או קדיש (באמריקה)
- מרים [2004-1905] רעיית ראובן ליכטנשטיין, בנאור
- שולמית [1987-1907] רעיית אלכסנדר ברא"ז
- חווה [2009-1909] רעיית שלמה וולפברג
