יעבץ זאב וגולדה

זאב יעבץ היה סופר, היסטוריון ואיש חינוך. נמנה עם מקימי תנועת המזרחי וממחדשי השפה העברית.

נולד בפולין למשפחה אמידה ומשכילה. הוא שילב בין למדנות תורנית מעמיקה לבין השכלה רחבה בשפות ובהיסטוריה. לאחר ניסיונות בתחום המסחר ופרסום מאמרים בולטים בכתבי העת העבריים בגולה. אשתו הראשונה נפטרה בגיל צעיר והוא נישא לגולדה פינס, אחותו של יחיאל מיכל פינס. בשנת תרמ"ז (1887) עלה לארץ עם משפחתו. מיפו נסעו מיד בעגלה לירושלים. במוצא הגיעו לקראתו גיסו י. מ. פינס וחתן-גיסו דוד ילין , ושם ירד מהעגלה ועלה עמהם ברגל לירושלים, לבל יחלל קדושת העיר בכניסה אליה ברכב.

בשנים 1889-1888 פעל בתור מורה במושבה יהודיה שליד פתח-תקוה, שעוד נתקיים בה אז ישוב זעיר, והעבודה הנוחה איפשרה לו להרבות בלימודים ולהוסיף דעת לצורך העבודות הספרות שתיכנן לעשות, וזמן-מה עוד הספיק להשתתף בשיעורי-תורה שיסד וניהל שם הרב מרדכי גימפל יפה , רבה של רוז'ינאי, שלעת זקנה עלה לארץ והתישב ביהודיה

התקופה ביהודיה (פתח תקווה)

זמן קצר לאחר עלייתו, עבר להתגורר במושבה יהודיה (שם התגוררו אז אנשי פתח תקווה בשל קדחת הביצות). יעבץ מונה למנהל בית הספר במושבה, ובתקופה זו חולל מהפכה חינוכית ורוחנית:

• שפת הלימוד: הוא היה מחלוצי הוראת הלימודים בעברית, תוך הקפדה על שילוב בין קודש לחול.
• איש הרוח של האיכרים: הוא ראה במושבות את "התחייה הממשית" של עם ישראל על אדמתו וניסה לעצב את דמות האיכר העברי כיהודי שומר מצוות המחובר לטבע.

התקופה בזכרון יעקב

לאחר כמה שנים ביהודיה, עבר יעבץ לזכרון יעקב בשנת התר"ן (1890), ושימש כמורה וכמנהל המוסדות החינוכיים בחסות הברון רוטשילד. בזכרון יעקב המשיך בפיתוח הגישה החינוכית-לאומית: הוא פעל לשימור הצביון המסורתי של המושבה אל מול רוחות המודרנה והפקידות, מתוך אמונה שהתחייה הלאומית חייבת להישען על "הרוח ההיסטורית" של העם. אנשי הפקידות העמידו בפניו קשיים והתנגדו למגמת ההוראה בעברית, מתוך רצון לשמר במושבה אווירה "צרפתית".

ט"ו בשבט בזכרון יעקב: לידת המסורת

בט"ו בשבט התר"ן יצא המורה יעבץ עם תלמידי בית הספר לטקס נטיעות, תוך שירת מזמורי תהילים ופסוקים העוסקים בשבח הארץ. המעשה לא היה רק פעולה חקלאית, אלא יצירת טקס דתי-לאומי חדש. הוא הבין שכדי לקשור את הילדים לאדמה, לא מספיק ללמוד עליה בכיתה. מעשה זה נחשב ליריית הפתיחה שהפכה בשנת 1908 להחלטה רשמית של הסתדרות המורים להפוך את ט"ו בשבט ל"חג הנטיעות" הלאומי של עם ישראל בארצו.

פעילותו הציבורית והספרותית במושבות

בתקופתו ביהודיה ובזכרון יעקב, יעבץ לא הסתפק בהוראה:

• עיתונות לילדים: הוא ייסד וערך (יחד עם איתמר בן-אב"י) את עיתון הילדים הראשון בארץ ישראל, "הילד", שבו פרסם סיפורים ושירים שנועדו להנחיל את השפה העברית כשפה חיה.
• סגנון כתיבה ייחודי: הוא פיתח סגנון עברי "תנ"כי" מצד אחד, אך מותאם לחיים המודרניים מצד שני. הוא נמנע משימוש במילים לועזיות וחיפש תמיד את השורש העברי המקורי.

בשש שנות ישיבתו בירושלים (1897-1891) חיבר והוציא ספרי לימוד וקריאה לילדים ברוח דתית-לאומית, והם: דברי הימים לעם ישראל (תרנ"ב), דברי ימי העמים ברוח בני ישראל, ארבעה חלקים (תרנ"ג-תרנ"ד), המוריה (תרנ"ד), טל ילדות (תרנ"ד). כן ערך והוציא כתב-עת לספרות ולמדעי היהדות ולפובליציסטיקה, בו השתדל להשפיע על בנין הישוב החדש, שיתנהל ברוח המסורת הדתית, ושלא יגרר אחרי הצרפתיות של פקידי הבארון ואחרי פריקת עול הדת בהשכלה העברית החדשה. האמצעים והחומר לא הספיקו להוצאת ירחון או רבעון בזמנים קבועים ובגלל העדר רשיון ממשלתי להוצאת כתב-עת, החליף מפעם לפעם את שמות הקבצים: "הארץ", "פרי הארץ", "גאון הארץ", "ירושלים", "מירושלים", "מציון" ועוד. הקבצים זכו להכרה כללית בשל יפי הלשון וערכי המדע בלשון, בספרות העתיקה ובהיסטוריה, אבל הכיוון של אדיקות דתית לא התאים לטעמו הכללי של הישוב החדש, ואילו הישוב הישן לא מצא ענין רב ביצירותיו. בתור לאומי נלהב דיברו גם הוא וביתו עברית, אבל גם בזה לא השתלב בזרם הבלתידתי שבישוב, ובו בזמן שהחברה הקרויה "ספרדית" פשטה בקרב דוברי עברית בישוב, שמר הוא אמונים להברה האשכנזית. יותר מבעבודתו הפובליציסטית בכיוון המיוחד שלו הצליח בסיפורי-האגדה הנפלאים, שהצטיינו בסגנון ובחן של עתיקות טבעית ויצאו בקבצים קטנים בשמות "נגינות מני קדם" "שמועות מני קדם" ו"שיחות מני קדם", שקטעים מהם נתקבלו לחומרקריאה חינוכי בבתי-הספר הדתיים, ואף הכללים, ובחדרים מתוקנים בארץ ובתפוצות ורבבות ילדים ספגו מהם יחס חיובי לקדשי האומה, לעברה ולעתידותיה.

1895 – 1924 חזרה לאירופה

בשנת 1895 עזב את ירושלים ונסע לווילנה שם התמסר להמשך הכתיבה של ספרו הגדול תולדות ישראל, שהחל בחיבורו עוד בשנת 1871 וכתיבת חלקו הראשון נמשכה 25 שנה, עד שהופיע ב-1895, ומאז ועד יומו האחרון עסק 30 שנה בחיבורו זה והצליח להוציא ממנו 9 כרכים בחייו.

אחרי המהפכה הכושלת ברוסיה עבר בשנת 1905 לברלין, ועם פטירת רעייתו עבר בשנת 1912 לגור עם בנו באנטוורפן. בשנת 1914 עבר לגור עם בתו בלונדון, ונפטר שם בשנת 1924.

צאצאים:

• אסתר [1874 – ……] , נולדה בוורשה
• ליאון יהודה לייב [1875 – …..] היה רופא בפריז
• רחל שרה [1877 – 1946] רעיית מקס ברמן. קברה בבית העלמין נחלת יצחק בתל אביב
• ז'ני שיינה [….. – ……] רעיית לזר אקמן
• שפרה [….. – ……] עטמן
• יצחק [….. – …..] סוחר בלונדון