פינס יחיאל מיכל וחיה-ציפורה

ילדות ולימודים

יחיאל מיכל פינס נולד בשנת 1843 ברוז'ינוי שברוסיה הלבנה, למשפחת נח והינדה פינס. הוא קיבל חינוך תורני מסורתי בחדרים, ובהמשך למד אצל רבו הנודע ר' מרדכי גימפל יפה. אביו שכר לו מורים ללימודים כלליים ולשפות, ובהם גם יעקב בראפמאן שהתנצר לימים. פינס גילה עניין עמוק בשילוב התורה וההשכלה, ובלט כבר מגיל צעיר בכישרונו הספרותי והעיוני.

נישואין וקשר לארץ ישראל

פינס נישא לחיה צפורה לוריא, בת למשפחה חשובה ומיוחסת שעמדה בקשר הדוק עם ראשוני עליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל. לאחר נישואיו, שימש זמן מה כראש ישיבה בעירו, אך פנה במהרה לעשייה ציבורית, יהודית ולאומית. מאמריו הפובליציסטיים, שחתם עליהם בכינוי "300" (גימטריית שמו), עסקו בהגנה על המסורת היהודית תוך תמיכה ברפורמות חברתיות. מאמריו קובצו בספר "ילדי רוחי".

עלייה לארץ ופעילות ציבורית

בשנת 1878 (תרל"ח) עלה לארץ ישראל כשליח קרן "מזכרת משה מונטיפיורי" והתיישב בירושלים. הוא פעל להצלת חלק מאדמות פתח תקווה בעזרת כספים ששלחה לו אשתו לאחר שמכרה את תכשיטיה. פינס היה מעורב בהקמת שכונות חדשות בירושלים, ובהן: "משכנות ישראל", "מזכרת משה", "אהל משה", "ימין משה" ו"זכרון משה". בשנת 1882 (תרמ"ב) היה שותף להקמת "ועד חלוצי יסוד המעלה" והיה לפטרונם של אנשי הביל"ויים.

פיתוח המושבות והכשרה מקצועית

פינס פעל להכשיר עולים לעבודה יצרנית, וייסד במוצא בית-חרושת לרעפים שהעסיק צעירים ירושלמים. בשנת 1884 רכש בשם חובבי ציון 3,000 דונם מאדמות קטרה, עליהן נוסדה המושבה גדרה. הוא חיבר את שיר הלכת "חושו אחים, חושו", שהיה להמנונם של הביל"ויים. הוא עודד את השימוש בעברית וייסד יחד עם אליעזר בן-יהודה את אגודת "תחיית ישראל".

מאבקים ציבוריים ותרומה חינוכית

פינס ייסד מוסד חינוכי ללימוד תורה ומלאכה לנערים עניים, אך נתקל בהתנגדות חריפה של קנאים חרדים, בעיקר בשל התנגדות הרבנית סוניה דיסקין. מוסד זה נאלץ להיסגר בעקבות חרמות ולחצים. על אף הרדיפות, הוא המשיך בפעילותו למען יישוב הארץ והיה בין מקימי שכונות לעולי תימן. פינס נבחר לוועדים שונים, ביניהם ועד הקהילה הראשון ביפו, ולקח חלק פעיל בהקמת בית החולים "שער ציון" וספריית "שער ציון".

שנותיו האחרונות ומורשתו

בשנותיו האחרונות התגורר בירושלים, שימש סופר בית החולים "ביקור חולים", היה פעיל ב"בני ברית", בוועד הלשון ובייסוד לשכת מודיעין. הוא הרבה לעסוק בגמילות חסדים ובלימוד, והיה דמות מוערכת ומכובדת בקרב הישוב הישן והחדש כאחד.

יחיאל מיכל פינס נפטר בשנת 1913 (תרע"ג) ביפו ונקבר בירושלים. על שמו נקראו רחובות ומוסדות, ובהם כפר פינס. ספריו ומאמריו נחשבים לאבני יסוד בפובליציסטיקה הציונית הדתית.

משפחתו

פינס הותיר אחריו ארבע בנות:

• שרה רחל, אשת יצחק כלב
• איטה, אשת פרופ' דוד ילין
• מרגלית, אשת יוסף בר"נ מיוחס
• נחמה, אשת נח קרלינסקי

שירו המפורסם ביותר, שהפך להמנון הביל"ויים

חוּשׁוּ, אַחִים, חוּשׁוּ

נָרִימָה פְעָמֵינוּ –

טוּשׂוּ, אַחִים, טוּשׂוּ,

אֶל אֶרֶץ הוֹרָתֵנוּ!

לֹא לָנוּ הַמְּנוּחָה!

לֹא לָנוּ הַמַּרְגּוֹעַ!

בָּאֶרֶץ הַקְּרוּחָה

מִשִּׁלְטוֹן הָאֶזְרוֹעַ…

חוּשׁוּ, אַחִים…