תמשיס מתתיהו ודבורה

"בחודש אוגוסט 1899 הגיע הא׳ מאירסון לזכרון־יעקב כבא־כוח חברת יק״א. הוא שהה במושבה ימים רבים, אך איש לא ידע לשם מה בא ומה חפצו. בחצי חודש אלול תרנ״ט שלח מאירסון לקרוא את כל האכרים לבית הפקידות. כשנתאספו האכרים כולם הודיע להם מאירסון, כי הברון מבקש ממנו לשאול אותם, במה יוכל לבסס את מעמדם ולא יהיו זקוקים עוד לתמיכה. האכרים הסבירו להא׳ מאירסון ואמרו, כי רק אם יקבלו אדמת־מזרע יהיה מצבם מבוסס, הואיל ומן הכרמים בלבד אין להם תקוה להגיע לידי קיום של בטחון. הנה כבר נעשו בזכרון־יעקב — הוסיפו האכרים — כל מיני נסיונות במטעים, וברכה אין.
— יתנו לנו קרקע, נחרוש ונזרע ונוציא לחם מן הארץ לנו ולבהמותינו, ומצאנו חית נפשנו ללא תמיכה.
— אדמת זכרון־יעקב יכולה לכלכל 25-30 משפחות אכרים — משיב להם מאירסון, — ואתם מספרכם למעלה משמונים משפחות. קרקע אין, כי אין קרקע סמוכה לקניה. אין דרך אחרת, בלתי אם יקומו חמשים משפחות מביניכם וילכו.
— שום אכר לא יעזוב את אדמתו לעולם. העצה אחת היא: להוסיף אדמה לכל אכר כדי פרנסתו. מן ההכרח הוא, שהברון יתור אחרי קרקעות בסביבה בשביל האכרים, שנפשם קשורה בנחלתם וישוב הארץ הוא כל מאוים. אם כה ואם כה איש לא יעזוב את נחלתו.
— יפה — משיב להם מאירסון — ובמה תחיו את נפשכם עד אשר תזכו לתוספת אדמה?
— לא אנחנו יעצנו מטעי כרמים. כל חפצנו עבודת אדמה כפשוטה, זרע וקציר. על כל פנים, עדיין לא אבדה תקוה: הואיל, והברון קנה כבר את הענבים והכניסם ליקביו, ישלם נא לנו מחירם ככל שימצא לטוב, ואנו נתפרנס בלי תמיכה.
אך לא כך דעתו של מאירסון, הוא סבור כי הצעתו טובה יותר: יעבדו האכרים תחת השגחת הגננים של הפקידות, יקבלו שכר יומם, ומצאו פרנסתם. יבול הענבים שייך, כמובן, לפקידות, כמו שגם עסק היין של הפקידות הוא.
לכך בודאי ובודאי שאין איש מן האכרים מסכים. ״טאג־ליינער״ — לא! היה לא תהיה כזאת אחרי שמונה־עשרה שנות סבל וקרבנות.
— אין חפצנו לעבוד תחת יד הגננים כפועלים שכירי־יום. כל איש מאתנו נאמן לקבל על עצמו את האחריות למשקו.
בין שיחה לשיחה עם מאירסון מתכנסים האכרים לאספה. רבות היו האספות ובכולן נשמעת מפי האכרים זעקת חרדה לגורלם ולגורל מושבתם.
״הזה שכרנו חלף ח״י שנות סבלותינו וקרבנותינו״? — קורא מתתיהו תמשיס במר נפשו. ״הלעבדים נמכרנו״. והוא דורש מאחיו לתת יד איש לרעהו ולנטות שכם אחד, כדי לכונן את האחדות, ולהבטיח, כי במערכה זו ינחלו הם את הנצחון.
מתתיהו תמשיס היה אדם של צורה, בעל הגיון בריא, נואם רב־כשרון, ודברי פיו צרופים ומזוקקים, יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. על הפקידות היה מותח דין קשה, ובמחלוקת עמה עמד כסלע איתן ולא ידע פשרה.
״נפלאו ממנו דרכי הפקידות ונפלאים מעשיה ומזמותיה״ — היה מתתיהו תמשיס טוען וחוזר וטוען בכל אספה ואספה — ״עכשיו — טוענת הפקידות — הזקין אכר פלוני ואכר אלמוני ואין להם עוד מקום במושבה. עוד שנים מספר תעבורנה וגם השאר יזקינו, וגם להם לא יהיה מקום פה, ומה יהיה בסופנו. עלינו איפוא לחפש דרכינו ולחשב מעשינו. אין לפנינו כי אם מוצא אחד: כל ישראל ערבים זה בזה! כולנו כאחד חברים ואח לצרה יולד. יש בינינו מספר אכרים, שהכנסתם מכרמי הענבים יש בה כדי להבטיח להם את קיומם. אך יש בינינו גם אכרים שאך ענבים מעט להם, והכנסתם דלה ועלובה, ופעמים כמוה כאין. אם לא נקום לעזרתם, אם לא נחזק ידיהם, נחרץ משפטם: לעזוב את מושבתם ואת אדמתם, אשר בזעת אפיהם השקוה ואת מיטב כוחם ואונם נתנו לה. לכן זאת נעשה וישועתנו קרובה לבוא. קומו וניסד קומונה. כל יבול הכרמים נחלת הכלל יהיה, ואת הכנסתנו, אחד המרבה ואחד הממעיט, נחלק בינינו חלק כחלק. קומונה זו תכונן את אחדותנו, והיא תתן לנו כוח לעמוד על נפשנו עד בוא תקותנו״.
אכן זכות גדולה נתגלגלה על ידי מתתיהו תמשיס. רעיון הקומונה, פרי רוחו, נתקבל פה אחד. וכיון שהאיכרים — לפי התנאי שהותנה עם הפקידות — היו חייבים להמציא את הענבים עד מכונת הגריסה, העסיקו את שאר האיכרים, אלה שלא היו להם ענבים, בעבודת ההרקה.
תשובת מאירסון היתה הבטחה: להשפיע על הברון הנדיב, שיוסיף לכל איכר אדמת־חריש עד כדי שיוכלו לספק את צרכי־קיומם בשלמות. מתוך הבטחה זו נפרדו האיכרים ממאירסון, וימים מספר אחרי פגישה זו יצא מן המושבה."

סמסונוב עמ' 254-256