הרמן היה סוחר, מורה לצרפתית וקונסול של אוסטריה, מראשוני הפעילים בתנועת חיבת ציון והעליה ברומניה, חבר הועד בגאלאץ ומראשוני העולים והמייסדים של זכרון-יעקב.
הרמן קיבל חינוך מסורתי והשכלה כללית רחבה והיה דובר צרפתית וגרמנית בנוסף לרומנית. הרמן הוכשר כעורך דין אך למחייתו עסק במסחר. כשנכשל העסק שלו הפך למורה לשפה הצרפתית. בין יתר עיסוקיו שימש גם כקונסול אוסטריה בגאלאץ. הרמן וסופיה פסקל הגיעו לארץ ישראל ב-1882 באורחה השלישית באוניה "איריס" מהעיר באקו ברומניה. כאשר נתקלו נוסעי הספינה בקשיים בירידה לחוף בהגיעם לביירות, ניצל הרמן פסקל את היותו נתין אוסטרי וקיבל את אישור התורכים לרדת לחוף.
הסופר והמורה דוד יודלביץ אשר הגיע לארץ ישראל יחד עם הקבוצה השלישית ב 1882 התרשם מאד מאישיותה של סופיה פסקל וכתב עליה: "אשה צעירה פנים מאירות כשמש, עיניים מפיקות תום וענווה והוד והדר לבושה"…
כשגבר הקושי בין העולים אמרה סופי פסקל: "ככל שירבו המכשולים ימתק הנצחון. יבוא יום ונספר את כל סבלותינו בשמחה ובששון".
הרמן פסקל היה פעיל בחיי המושבה. כשפסקה תמיכת הועד המרכזי ברומניה במתיישבים, היה הוא אחד מהשלושה ששלחו בשנת 1883 מכתבים לנדבנים ולקהילות היהודיות ברחבי תבל לבקש את תמיכתן. כמו כן היה בין חותמי מכתב התודה והתחייבות לנאמנות לברון רוטשילד כאשר החליט הברון לפרוס חסותו על המושבה. בנוסף לזאת, יצא יחד עם זאב ניימן לביירות בשם המתיישבים ולבקש מאמיל פרנק, נציג הברון, להחליף את ברסר פקיד הברון במושבה, שהתעמר באיכרים בתואנה שהוא שיכור ומנהגיו עם האיכרים רעים.
הרמן פסקל חלה ונשלח לטיפול בחיפה שם נפטר בעקבות ניתוח לא מוצלח בשנת 1883. הוא נקבר בחיפה. וורמסר אסר על חבריו לצאת להלוויתו והוא לווה בדרכו האחרונה על ידי תושבי חיפה. במותו אבד מנהיג מרכזי למשפחות העולים.
לאחר מותו קבלה אלמנתו 7000 פרנק כקצבה, וניתן לה היתר לפתוח חנות מכולת על מנת שתוכל לפרנס את ילדיה. סופיה נפטרה בתל אביב בשנת 1947 אך נקברה לצד בעלה בחיפה.
צאצאים:
- פרץ פסקל 1947-1871 בהיותו בן 13, אחרי מות אביו, הועסק פרץ על ידי הגנן דיגור ולמד ממנו את המקצוע. כמו כן נשלח ללמוד בביה"ס של חברת כי"ח (אליאנס) בחיפה. הוא נבחר על ידי אליהו שייד, נציג הברון, ללוות את דיזנגוף לטנטורה לבדיקת האפשרות להקים את מפעל הזכוכית ולאחר מכן נשלח לצרפת לבית הספר לגננות ושתלנות בוורשליה. כשחזר עם תום לימודיו שימש כגנן ראשי בראש פינה בהדרכת אהרון אהרונסון ולאחר מכן ניהל את בית הספר החקלאי שהוקם בזכרון יעקב וכן שימש כמנהלן במושבות בת שלמה ושפיה כשאלו הוקמו. בשנת 1896 נסע בשליחות הברון לספרד ללמוד ייצור צימוקים ובשנת 1897 הועבר על ידי הברון לפתח תקוה. שנים מאוחר יותר עבר להתגורר בקהיר מחשש למעצר על ידי התורכים, עקב חברותו וקשריו עם אהרון אהרונסון. בהיותו בקהיר יחד עם שרה ואהרון היה שותף לפגישתם עם הקצין הבריטי שהיה איש הקשר שלהם במחתרת ניל"י. הוא הזהיר את שרה שלא תחזור לזכרון יעקב בשל כוונת התורכים לאסור אותה. עם כניסת התורכים לארץ ישראל, חזר ארצה להתגורר בפתח תקוה שם בנה את ביתו עם רעייתו מרים בת אליעזר רוקח. במהלך חייו היה פעיל בביסוס הפרדסנות בארץ, בניסויי הרכבת החושחש (התפוז המר) וביבוא גידול אתרוגים מאלבניה.
- פאני [1972-1879] רעיית מאיר תמשיס
- בלה [1976-1877] רעיית מאיר אפלבאום
- ברטה חזן
- יוסף פסקל