בונשטיין מרדכי וחיה

ידוע בכינוי מרדכי טנטורה

נולד באודיסה, דרום רוסיה, י"ד אלול תרי"ח (1858), להוריו יוטה ופסח . קיבל חינוך יהודי מסורתי. עבר בבחרותו לרומניה ועסק במסחר תבואות ובחקלאות. אחיו יצחק נרשם בשם משפחה קרסנשטיין כדי למלטו מגיוס לצבא הצאר.

נשא לאשה את חיה רחל לבית יעקבזון.

הצטרף לתנועת חיבת ציון ולארגון העולים להתנחל על הקרקע בארץ-ישראל, ובשנת תרמ"ד (1884) עלה ארצה באישור הועד המרכזי של חובבי ציון בגאלאץ, התיישב בראש פנה והתמסר לעבודה חקלאית.

"בחדש אייר תרמ״ו (1886) נוספו על משפחת חקלאי זכרון יעקב עוד שתי משפחות, מרדכי בונשטין וחותנו שלמה יעקבזון (הוא אחיו של ר׳ דוד שו"ב). פרשה רבת ענין רשמו משפחות אלה, אשר עזבו את ראש־פנה ובאו לשבת על אדמת טנטורה, בקרב בני הכפר הערבים.

מרדכי בונשטין, שבא לראש־פנה לשבת על נחלתו מטעם הועד המרכזי בגלאץ, שתי שנים לפני כן, צר היה לו המקום, צרה הדירה והנחלה מצער. הוא נשא נפשו לנחלה רחבת ידים, לכרי בר, לעדרי בקר וצאן, קצורו של דבר — לחיי אכר בכפר.

והנה בא שייד לראש־פנה ובקש שתי משפחות אכרים, שברצונן לשבת על כל אדמת הנחלה שבטנטורה. אדמה זו שנעבדה עד עתה בידי האכרים הצעירים, הרווקים, הלכה ונשמטה מידם, כל שנה יותר, מאין ביכולתם לקבוע את הגבולות. שמונה־עשר צעירים היו, והאדמה 36 חלקים, מטליות מטליות מפוזרות (כ־300 דונם), ומשנה לשנה מסיגים הערבים גבולות, — ואין קץ לסבל, ואין בכח הצעירים לעמוד בעבודתם על האדמה המרוחקה, בעוד הם דרים בזכרון־יעקב. אף הם עצמם לא תמיד חרשו את אדמתם שלהם, ורבים הסכסוכים… עד שהחליט שייד, כי כדי להחזיק באדמות אלה שבטנטורה, בזכות קנין ובזכות חזקה, מן ההכרח להושיב בכפר שתי משפחות אכרים.

הזווג עלה יפה. מרדכי בונשטין אדם צעיר, בריא וחסון, אוהב עבודה וחרוץ במלאכתו — הנה כזה דרוש לו לשייד בשביל טנטורה. והרי הוא מבטיח גם לכל אחד עגלה וזוג סוסים… לא ארכו הימים, ומרדכי בונשטין וחותנו שלמה יעקבזון יצאו לזכרון יעקב. לילה לנו במושבה ואחר שמו פניהם לטנטורה בלוויית דיגור, סיירו את האדמה, – והנה מישור רחב, והדרך אל כל חלקה בעגלה נוחה וקלה. כל אלה צודדו את הלב.

מרדכי בונשטין, שנכסף אל זכרון־יעקב, מסר לברון את נחלתו בראש־פנה ותמורתה קבל את טנטורה וגם הבטחה שיבנו להם בית.

וכבר לפני הפסח עברו לטנטורה לישיבת קבע. בכפר עמד בית שהיה גם הוא שייך לנחלה — חושה מטה לנפול. עליה הקימו שני חדרים ושני מטבחים, חדר ומטבח למשפחה. מרדכי בונשטין ישב עם רעיתו חיה ועם ילדם הפעוט נחום. ושלמה יעקבזון אף הוא עם רעיתו דבורה, שתי בנות, ועמם קרוב, בחור צעיר בן 16 שנה עזר כנגדם.

ביתם בלב הכפר הערבי, אך המנהגים עם השכנים — מנהגי ידידות וקרבה. אלה לומדים להכיר את היהודי ומכבדים אותו. הלשון המשותפת היא טורקית השגורה בפיו של בונשטין, אבל מעט מעט הוא מלמד לשונו לדבר ערבית. קנו פרדות לעבודה. הזמינו עגלה חדשה. חרשו וזרעו, וגם קצרו. שתלו גם ירקות ואכלו מפרי יגיעם. מעט מעט נקבעו גם הגבולות. בונשטין קרב לו ערבי מבני הכפר, וזה היה מורה לו את הגבולות. גם מודיר קיסריה, עלי בק, נתן דעתו על יהודי זה, אשר קבע מושבו יחידי בלב הכפר הערבי. בבוא המודיר לבקר בכפר, והוא מיסב עם המוכתר וזקני הכפר בחדר ה״דיואן״, שולח הוא לקרוא ליהודי. בונשטין בא, מסב גם הוא עמהם. רואה בונשטין, כי המודיר איננו ״נזיר״ — והוא מזמינו לביתו, מוזג לו כוס יי״ש טוב, מעשה ידיו להתפאר. נתגלגלה השיחה ובונשטין משיח לבו לפני המודיר ומספר לו על הסגת גבולו. חרה הדבר למודיר, ולימים, כשבא לבקר בכפר, פנה אל הזקנים והמוכתר ואמר:

— יהודי אחד ביניכם ואינכם מקרבים אותו?

— הכיצד ? – תמה המוכתר – כאח ישב בינינו, כאחד מאתנו לכל דבר.

— והנה הסגתם גבולו, לא טוב הדבר בעיני.

— לא נעשה כדבר הזה! — מבטיחים המוכתר והזקנים. והנחלה חוזרת לגבולה.

היחסים בין בונשטין ושכניו בני טנטורה היו טובים להפליא. כולם אהבוהו על ישרות לבו, על הליכותיו הטובות ומדותיו הנאות. אף בקשו לתת עליו את משרת מוכתר הכפר — אך בונשטין סרב.

וכל כך גדולה היתה חבתו של היהודי לפניהם, שלמדו גם לכבד את מועדיו, חגו ושבתו. נוהגים היו בני טנטורה לקצור קציר ״טלקאת״, פירוש הדבר: קציר חלקים רבים בעבודה משותפת. ואף בונשטין עמהם. מעשה, וערב שבת הגיעו עד חלקתו של בונשטין. והנה כרוז ערבי עובר בכפר ומכריז, כי ביום מחר אין יוצאים לעבודת הקציר, הואיל ושבת מחר ואין היהודי קוצר בשבת… ועבודת הקציר נפסקה.

אך לא הכל כשורה בטנטורה. על פי רוב נשאר בונשטין יחידי בכפר. חותנו שלמה יעקבזון לא שהה ימים רבים בטנטורה, וכתום שתי שנים יצא משם בגלל סכסוך עם הפקידות. הוסיפו לבונשטין שותף אחד, מן הפועלים החרוצים בזכרון־יעקב, שהברון המליץ עליו לעשותו אכר, אברהם מזרחי שמו, יהודי קורדיסטני, אך גם הוא עזב את טנטורה.

שוב נשאר בונשטין יחידי. העבירו אליו כשותף את יצחק שוללר. אך זה חמום מוח היה, ריב תמיד לו עם ערביי הכפר. וגם הוא לא הוציא שנתו שם.זה בא וזה הולך, אך בונשטין אינו עוזב את מקומו ואינו מפקיר את נחלתו. הוא לא הוביש את שייד, והוכיח, כי הוא נאה לטנטורה וטנטורה נאה לו.

ואולם טנטורה בצות סביב לה, מעלות אדי־מות, ועל משפחה בודדה זו קפצה הקדחת בכל חמת זעמה. וכלתה הרעה לאם, לחיה בונשטין. בעוד היא מנדדת שינה מעיניה ושוקדת על ערש הילדים הקודחים, הסתערה הקדחת אליה עצמה והפילה גם אותה למשכב. נשאר מרדכי בונשטין יחידי עם כל בני ביתו החולים ואין עוזר ואין תומך. מי יקרא לרופא, או מי תחתיו יגיש לחולים טפת מים? הרופא מבקר בטנטורה פעם בשבוע, הרוקח אדלר מבקר בטנטורה פעמיים בשבוע. אבל הקדחת אינה קובעת עתים.

בימות הקיץ אין הקדחת מרפה מן האם ומן הילדים. הרופא גוזר על האשה והילדים לעזוב את טנטורה, אך היא אינה זזה ממקומה. כיצד תעזוב את בעלה לבדו? מי יכין לו ארוחתו? מי יסעד משכבו בחליו? מי יכבס לבניו? והמחלה הולכת וכבדה. האשה וילדיה שבורים ורצוצים, אין בהם מתום. כמעט אמרו נואש. הלך בונשטין ושכר חדר בבית אכר בזכרון יעקב — והושיב בו את משפחתו בטרם עבר המועד.

אלא שלא נחה דעתו של שייד: הכיצד? למה עזבה המשפחה את טנטורה! ושייד הבטיח לבונשטין להקים על ביתו קומה שנייה, בעוד הוא מתאר לפניו את טנטורה לעתיד לבוא, — עיר נמל ותעשיה מפותחת בה, עיר פורחת ומשגשגת… וכל זה בידו, ביד בונשטין. אם חלילה יצא גם הוא — אבדה העיר, לא תקום התעשיה ולא יקום הנמל.

ובונשטין לא עזב את טנטורה. כמעט נינוחו בני ביתו מיסורי הקדחת, חזרו לשבת בביתם בטנטורה. ועוד שנים רבות הוסיפו לשבת בביתם אשר בכפר, בטרם עברו לזכרון יעקב, לשבת עם בני עדתם ובקרב עמם.

ומרדכי בונשטין עובד בזעת אפיו, זורע וקוצר. יש לו עדר צאן וכבשים. עדר גדול, משק חלב, לול עופות, ואף שובך יונים."

_{מקור: אריה סמסונוב, זכרון יעקב, 1942, פרק 14 עמ' 130-132}

משפסקה העבודה בבית-החרושת לזכוכית וכל פועליו ומומחיו עזבוהו נשארה משפחת בונשטיין לבדה בכפר הערבי, והודות לידיעותיו בשפות הערבית והטורקית ולסגולותיו האישיות הטובות נתחבב ונתכבד על ערביי הכפר והסביבה, עד שהציעו לו להיות המוכתר שלהם כלפי השלטונות. אמנם גם כך קשים היו החיים בכפר, מחוץ לישוב יהודי, ומה גם שהקדחת פקדה את המשפחה, ובעיקר את עקרת הבית, לעתים קרובות, ורופא ביקר בכפר רק פעם בשבוע והרוקח אדלר מזכרון יעקב פעמיים בשבוע, והקדחת לא קבעה את זמניה לפי זמני הביקור של אנשי הרפואה. אך חזקו עליו דברי אליהו שייד, כי הבארון אומר להקים במקום הזה עיר נמל ומרכז לתעשיה ועד להגשמת התכנית הגדולה וחוץ שיהודי ישב בקביעות על האדמה שנגאלה ויקיים בה את חזקת הישוב היהודי, והוא הבין וקיבל עליו את החובה לשאת למען העתיד של העם והארץ את הסבל החלוצי של בדידות וקדחת. לפקודת הרופאים הוכרח לשכור לאשתו חדר בזכרון יעקב, שתבריא באויר ההררי מן הקדחת, אך אליהו שייד ראה בכך התחלה ליציאת כל המשפחה מן המקום והזכיר לבונשטיין את חובתו כלפי עיר העתיד שתקום בטנטורה… הוא הבין את חובתו והחזיר אליו את אשתו והוסיפו לעבוד ולסבול. אך העיר לא נבנתה, ובינתיים גדלו הילדים והיו זקוקים לבית-ספר, ואחרי עשר שנות ישיבה בכפר הערבי עלה עם משפחתו להתיישב בזכרון יעקב, ומאז היה לאחד מטובי האיכרים במושבה, חרוץ בעבודה ופעיל אף בענייני הצבור עד זקנה ושיבה, גבאי ראשי בבית הכנסת במושבה וגידל וחינך בנים ובנות מעורים בחיי הארץ, ואחד מהם שגורלו הרחיקו לחו"ל פעיל גם שם למען ציון כעסקן ההסתדרות הציונית, וזכה לראות סביבו דורות של נכדים ונינים.

_{מקור: דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך 2 עמ' 777}

צאצאים: 

• נחום [1885 – 1950] רעייתו שרה ביאטריס נורדמן. חיו בלוזאן, שוויץ. נקבר בזכרון יעקב.
• פסח [1887 – 1954] רעייתו רבקה תמשיס, היה סוחר בחיפה
• אשר [1958-1892] רעייתו רחל גולדשטיין. נינתם היא אילת שקד
• יהודה [1894 – 1958] רעייתו חנה גולדשטיין, זכרון יעקב
• יוטה [1896 – 1936] רעיית ראובן קפלן זכרון יעקב
• משה [1899 – 1989] רעייתו שלומית בלומנפלד, בתם לאה לילי אלשטיין רכשה את מלון מבטחים בזכרון יעקב ופתחה את מלון אלמא בשנת 2014
• אהרן [1901 – 1995] רעייתו מרים בלום ילדיהם: זיוה וילדר, יחזקאל, כוכב, עפרה גלעד (זכרון יעקב),
• יוסף [1903 – 1980] רעייתו צילה גרודצקי
• פנינה [1908 – 2008] רעיית תיאודור רוזנפלד (חיפה) ומיכאל סנדלר