לישנסקי מאיר ומרים

איכר במטולה, דודו של יוסף לישנסקי איש מחתרת ניל"י. יוסף התייתם מהוריו וגדל בבית דודו מאיר במטולה.

מאיר לישנסקי (ימפולסקי)

נולד בביאלו-צרקיב (בפי היהודים שדה-לבן) , פלך קיוב , אוקראינה, בשנת תרכ"ז (1867), לאביו יהושע השיל ימפולסקי (ממשפחת רבנים מפורסמים ברוסיה) ולאמו בוניה דובריש בת מאיר וחנה נסטצקר . למד בחדרים ובישיבות והוסמך לרבנות. נשא לאשה את מרים בת ישראל וקריינה (עטרה) לישנסקי. היה רב בשדה-לבן ובהשפעת גיסו שמואל אדלמן עזב את הרבנות ,עסק במסחר יערות ואח"כ במסחר כללי בקייב ונמנה על הסוחרים האמידים, אך כמיהתו לארץ-ישראל ולעבודת אדמתה המאיסה עליו את העסקים הטובים בגלות.

בתרנ"ב 1892 עלה לארץ עם משפחתו ומשפחת חותנו וגרו כשנה ביפו. עברו לזכרון יעקב, שם עבד בחקלאות ובמטעים. המשפחה עברה לחיפה והוא נשאר לעבוד בזכרון יעקב. איכרי המקום חשבוהו לבנו של חותנו וקראו לו בשם המשפחה לישנסקי , והוא הסכים לכך בשתיקה, וכך דבק בו השם הזה.

ימיו במטולה

בשנת תרנ"ו 1896 נבחר מטעם פקידות הברון בנימין רוטשילד להיות בין העולים להתנחל במטולה, כי בגלל התקפות הדרוזים על המקום היה צורך להושיב בו אנשי-חיל גבורים ואמיצים, והוא היה מאלה. ואכן נשא את חלקו בכל תלאות המתנחלים. כשגבר הסבל ומספר המתנחלים פחת מ-70 ל-35 הציעה להם הפקידות לעבור לסג'רה. אך הוא כבר דבק במטולה וסירב לעזבה, כי באוירה ההררית ובמימיה הטובים הבריא לגמרי מהקדחת שהיתה פוקדת אותו בזכרון יעקב. אכן לא בכל היה מרוצה, היו לו טענות חזקות נגד מקומה הגיאוגרפי של המושבה כנקודת גבול. לפי דעתו היה הגבול צריך להיות על חוף נהר ליטאני מעבר לעיר-המחוז ג'דיידה, ושם היה צריך להקים את המושבה כנקודת-הגבול…

במשך כמה שנים ניהל מלחמה בכתב עם חמשת אחיו שהגרו מרוסיה לאמריקה והשתרשו בה. הם דרשו ממנו במכתביהם שיבוא אליהם, והוא דרש שילמדו מלאכה ויבואו להצטרף לבוני המולדת, ובסוף הפסיק כל קשר עמהם.

במשך כמה שנים היה מוכתר המושבה והקדיש הרבה מזמנו וממרצו לעניני הצבור. נתחבב על אנשי השלטון הטורקי ובמלחמת-העולם הראשונה הצליח לא פעם לקנות את לבם בשוחד ולהציל מידיהם פועלים ויהודים אחרים שנתפסו כ"פרר" (משתמטים מהצבא). אך פעם הוכרח לשלם מחיר יקר בעד ההצלה. הטורקים הביאו לביתו, בית המוכתר, כמה פועלים שתפסו באשמת השתמטות או עריקה ובדעתם היה להוציאם להורג בגן הבית. אך הוא נתן צו לאשתו לצייד אותם בלחם ובמים ולפתוח להם את הדלת האחורית שימלטו על נפשם. כשחזרו החיילים ולא מצאו את האנשים פקדו עליו להתיצב בבית השלטון בג'דיידה. שם עינוהו והכוהו בשוטי עופרת, ומאז נתערערה בריאותו ובמשך 15 שנה לא שב לאיתנו.

ימיו בטבריה

תמיד היה מזהיר את בניו, שלעולם לא יעזבו את הארץ, והוא עצמו אף את מטולה סירב לעזוב, אפילו בעת המהומות והמלחמות בסביבה בין הצבא הצרפתי ובין הערבים ב-1919, ורק אחרי איומי הצבא הסכים לצאת על מנת לחזור בערב, אך המשמרות לא נתנוהו. כשהותר אח"כ לחזור למטולה הוכרח להכיר כי בעקב החבלות והעינויים הנ"ל בידי הטורקים אין עוד כוחו אתו להקים מחדש את המשק מהריסותיו, ומשנת 1920 ניהל בית מלון בטבריה, שהיה מרכז לחלוצים, לעוברי-אורח, למתרחצים ולמבריאים, וביחד עם מכאובי גופו הציקו לו כל הזמן גם הגעגועים למטולה "מולדתו".

כשגברה עליו מחלתו התחנן לבני משפחתו שיסיעו למטולה ואמר להישאר שם עד שיתחזק וכשיוקל לו ייסע לבירות להשלים את הריפוי. בני משפחתו ראו שהוא חולה אנוש והנסיעה היא למעלה מיכולתו ,אך לא יכלו למנוע ממנו את משאלתו והסיעו בשכיבה במכונית.

בגבול ראש פנה ביקש מהנהג לעצור, התרומם מעל משכבו ,השקיף על הרי הגליל והחרמון העטופים ערפל, נפרד מהם בעיניו, ודבריו האחרונים היו: "חבל שלא אגיע למטולה".

נפטר בדרך למטולה ביום ז' כסלו תרצ"ג ונקבר במטולה.

צאצאיו: שרה אשת יצחק שרפמן (בית-גן), עטרה אשת גרשון קוסקובצקי (הילדה הראשונה שנולדה במטולה), ישראל, יהושע, יעקב.

_{מקור: דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו כרך ד' עמ' 1660}

מאיר בן דב, ארכיאולוג ישראלי חשוב, הוא בנם של עטרה וגרשון קוסקוביצקי, נכד של מרים וומאיר לישנסקי.