מהמתיישבים הראשונים של מלחמיה בשנים 1901-1903
אריה צבי נרצח ע"י פורעים ערבים בשנת 1920 ונקבר ביבנאל. בשנת 2000 הועברו עצמותיו לקבורה במנחמיה.
נולד בשנת תרכ"ה (1865) באומסק בסיביר, למשפחה אדוקה של חוכרי יערות וסוחרי עצים. הילד ספג לתוכו משחר ילדותו את ריח האדמה והיער. בן חמש-עשרה נקלע הנער החולם בין חבורת צעירים קשישים ממנו, החולמים לעלות לארץ-ישראל ולהיות שם עובדי-אדמה, עזב בחשאי את מולדתו ובית אביו.
בשנת תרמ"א, בהיותו בן שש-עשרה שנה, דרכו רגליו על אדמת האבות, והוא עולה לחונן את אבני ירושלים. אבל סמטאות העיר העתיקה מעיקות עליו והוא יוצא אל יהודיה והופך לאיש האדמה: חורש, זורע, קוצר ונוטע. אנשי הברון המשגיחים בעבודתו ורואים את יבול מסירותו לאדמה מזמינים אותו, והוא אז בן תשע-עשרה שנים, לנהל את מטעי הפרדסים של יק"א בזכרון-יעקב. בשנת 1885, לאחר שנה של עבודה בזכרון-יעקב ובנזלה, הוא יוצא את המקום ועובר לפתח-תקוה. הרכבותיו עולות יפה ולמטעיו יוצאים מוניטין בין כל האיכרים.
נשא לאשה את רעיה לבית פרץ שבאה ארצה עם הוריה העשירים לבקור בפתח תקוה. לאחר נישואיהם משפיעים ההורים על הזוג הצעיר לצאת עמם לפריז, בהבטיחם לו חיי רווחה וכבוד אצלם בפריז. הם נוסעים, אך געגועיהם לארץ אינם נותנים להם מנוח וכעבור שנים אחדות נטש הזוג הצעיר את חיי הנוחיות. וחזר ארצה ועל ידיו שני תינוקות. בעלותם ביפו הם נשבעו, כי לא יעזבו את הארץ לנצח. שנים של סבל, ייסורים ופגעים, חרפת רעב ומחלות עוברות. על המשפחה הצעירה בפתח-תקוה ובראש-פינה, ועם היוסד גרעין הצעירים החולמים על יסוד מושבה חדשה בעמק הירדן מצטרפים שניהם לחבורה ועולים על אדמות דלהמיה ומיסדים בשנת תרס"א את מלחמיה.
במו ידיהם לשים את הטיט ללבני החושה שתהיה קורת גג ומסתר מלהט החמה של עמק הירדן לילדיהם. הערבה שמסביב צמאה שוד ורצח, החושות שורצות עקרבים ונחשים, הילדים חולים בקדחת, רופא במקום – אין. הלחם השחור שנאפה ב"טבון" נאכל על דמעות דם וזעה, אך האהבה הגדולה לאדמה מחפה על הכל. הורי רעיתו, שבאים לבקר במלחמיה, מתחננים מבניהם לשוב יחד עם הילדים לאירופה אל חיי הנוחיות והעושר, אך הוא מסרב.
מלחמת העולם הראשונה לוקחת ממנו את בנו בכורו לכלא התורכי בעוון ריגול לטובת הבריטים. קציני הצבא התורכי הבאים לחיפושים בביתה של רעיה אך אינם מעיזים לעמוד בפני תבונתה ובפני הכרה הגדולה שהכינה להם וחוזרים כלעומת שבאו. באחד הימים נזעקת האם לדמשק לרגל שמועה, כי בנה הבכור האסיר חולה אנוש. היא מתייצבת לפני פחות ושליטים ומשכנעת את כלם לשחרר את בנה החולה. בהגיעה לכלא דמשק היא מוצאת את בנה בכורה מת וגופתו עודנה חמה. בגאון נושאת האם את אבדתה ושבה למשוך בעול האדמה.
עם תום מלחמת העולם עוד נמשכת מלחמת המושבות. בו' באייר תר"פ (24.4.1920) הותקפה מלחמיה על ידי פורעים ערבים והמתיישבים נאלצו להתפנות, ובראש וראשונה לפנות נשים וילדים. אריה הסיע בעגלתו אשה עם תינוקה ליבנאל. בדרך הותקפה העגלה ואריה נרצח.
על מצבתו בבית העלמין ביבנאל חקוק לאמר: "נפל חלל בו' באייר שנת תר"פ, 1920, בהחישו להצלת בני מושבתו תחת חצי הבדואים. ממיhסדי מלחמיה, הרuוה בזיעת אפו את שדמות פתח-תקוה, זכרון יעקב ויהודיה".
צאצאים: אהרן (1916-1892), רבקה אבישר (1974-1895), שלמה (1980-1896), אליהו (1897-?), אברהם (1986-1899), שושנה אבישר (1991-1901), יוסף (1986-1903), מרדכי (1991-1909)
מקורות:
תדהר אנציקלופדיה לבוני הישוב וחלוציו, כרך ב' עמ' 652