ילדות וחינוך
משה פרץ נולד בירושלים ב-19 ביוני 1872, לאביו חיים ולאמו לוניה. למד בבית הספר של “חברת כל ישראל חברים” (אליאנס), שם רכש שליטה בעברית, בערבית ובצרפתית. לאחר סיום לימודיו התמחה במקצוע הנגרות. השכלתו הרחבה והיכרותו עם תרבות ושפת הסביבה הערבית ליוו אותו לאורך כל חייו.
ראשית דרכו בבאר טוביה ובגדרה
בשנת 1898 התיישב במושבה באר טוביה, וב-14 בספטמבר 1890 נשא לאישה את זהבה (אורו) בת שמואל ברוך. ביתם בבאר טוביה היה מן המפוארים והמסודרים במקום, ואירח דמויות ציבור חשובות ופקידים בכירים. בזכות בקיאותו בשפה הערבית ובמנהגי האסלאם, הצליח פרץ ליצור יחסי אמון וידידות עם השכנים הערבים, והיה לדמות מוערכת ומתווכת בין הקהילות.
בתקופת “בולמוס הגפנים”, התפרסם כמומחה להרכבת גפנים, וכורמי גדרה הזמינוהו לעבודתם לעיתים קרובות. אהבתו למקום הביאה אותו לרכוש מגרש בגדרה, שם בנה בית נוסף למשפחתו.
תקופת מלחמת העולם הראשונה
בימי מלחמת העולם הראשונה שימש פרץ כמוכתר של שתי המושבות – גדרה ובאר טוביה – ותמך בתושביהן בתקופה הקשה. פעל לשחרור צעירים מגיוס לצבא התורכי ולמניעת החרמת בהמות לצרכים צבאיים. עם גילוי פרשת הריגול של ניל"י, נאסר יחד עם מוכתרים אחרים והוגלה לדמשק, שם נכלא כחצי שנה. לאחר שחרורו נותר עוד כחצי שנה בדמשק עד כניסת הבריטים, וחזר ארצה בפורים תרע"ח (1918).
חיים בתל אביב ופעילות ציבורית
בשנת 1919 מכר את רכושו בבאר טוביה ובגדרה ועבר לתל אביב. יחד עם אברהם אלמליח יסד בית דפוס וחנות ספרים ביפו. בשנת 1921 הציע לו מאיר דיזנגוף להצטרף למועצת תל אביב, ופרץ נתמנה למנהל מחלקת הרישיונות. במשך 25 שנות עבודתו בעירייה נודע ביושרו, בשיקול דעתו וביחסו האדיב לתושבים.
משפחה ומורשת
רעייתו זהבה נפטרה בתל אביב בשנת 1944. משה פרץ פרש לגמלאות באפריל 1946 לאחר שירות ציבורי ארוך ומסור.
צאצאים:
- רחל [1891 – 1975] רעיית ישראל פרידמן. נולדה בירושלים
- מרים רעיית יעקב כהן
- חיים
- צרויה [1900 – 1990] רעיית משה מדליה. נפטרה בנצרת עילית
- מרדכי
- לבנה [1909 – 2004] רעיית ברוך אריה
- אסתר רעיית יוסף נוביצקי
- אלישבע [1914 – 1990 רעיית מנחם ישראלי