דב בער נולד בביאליסטוק, בשנת תרכ"ז (1867), לאביו ר' שלמה (מחשובי העיר ומשכיליה ששלט בחמש שפות, וביניהן גם ערבית), ולאמו חנה (היתה בין הראשונות אשר נענו לעליה לארץ-ישראל ולרכישת קרקע בארץ ונטעה בלב בניה ובנותיה את השאיפה היהודית הנצחית לא"י).
כשביקר שליח המושבה פתח תקוה בביאליסטוק לגייס עולים ומתנחלים לשם חידוש המושבה, קנה חלקה, ובשנת תרמ"ג (1883) עלה ארצה עם אשתו טויבה ובניו והתישבו בכפר יהודיה, "עיר המקלט" של מתנחלי פתח-תקוה מאימת הקדחת בימים ההם.
נרתם מיד בעול העבודה והסתגל לשאת את העמל והקשיים. גם ב"הלכות שכנות" התמחה במהרה, כי עוד בזמן הראשון לשבתו בארץ כבר התנגש ברועים ערבים שהעלו את בעירם על אדמתו ובנסותו לגרשם בכח הוכה ונפצע קשה. מאז למד לצאת לעבודה מזוין בנשק ולמד שאסור לפחד מאיומי הערבים. ואכן כשבנה לאחר כמה שנים את ביתו על אדמת "גאולה" (הבית הראשון באותה סביבה), היו הערבים מתגרים בו ואומרים בלעג, שלמענם הוא בונה ונוטע, אך הוא לא שם לב לאיומיהם ובסוף הוכרחו הם לוותר על חלומם לבוז את עמל היהודי. לא ידע פחד. אמיץ לב היה.
אחר תקופת יהודיה עברו גם הם לדור בפתח-תקוה, נבחר בין האכרים הצעירים והאמיצים להיות אחד מה"עשרים ושמונה", מקבוצת האכרים שהבארון רוטשילד לקחם תחת חסותו ואמר לספק את כל צרכיהם עד לביסוסם הגמור בתור כורמים, שיספקו ענבים ליקבו הגדול אשר בראשון לציון. אך במהרה הרגיש האכר הצעיר, כי לא טוב לו להיות תלוי בחסד אחרים, ואפילו אם מעניקים לו כסף בתור הלואות נוחות. הוא ויתר על מקומו ברשימת הנעזרים בידי הנדיב והחל לעבוד בלי לקבל סיוע. הוא שכלל את כרמו וענביו נשתבחו בטעמם ובצורתם, ואת מחירם קיבל מהנהלת היקב בכורם פרטי. כשבא המשבר בשוק היינות והבארון החל לחסל את מפעל הכרמים במושבותיו, ואף לצוות לעקור כרמים תמורת פיצויים לבעליהם – פגע החיסול בראשונה בכורמים הפרטיים, שהנהלת היקב לא קיבלה מהם את יבולם. לא נפל ברוחו ונלחם על הקיים. השתתף עם ר' דב ימיני ואחרים בהצלת הענף ביזמה פרטית ויסדו את יקב "כורמי התקוה".
עם שקידתו ועמלו בעבודה היה מקדיש מזמנו גם למצוות ולמעשים טובים. פעמים נסע לרוסיה במיוחד כדי לחבב על היהודים שם את האתרוג מארץ הקודש. וכן השתתף ותמך במפעלי עזרה וחסד.
בעבודתו ובמעשיו הטובים היתה לו לעזר רעיתו טויבה בת אליהו בלוך, גם היא מ"קבוצת הביאליסטוקאים" שעלתה ארצה בת שש-עשרה התנסתה בכל פגעי בראשית של מייסדי פתח-תקוה למן תקופת-יהודיה והלאה. שנים מבניה שיכלה בשבוע אחד ממחלת האסכרה ובאותו זמן חלו גם שאר ילדיה, – והיא נשאה את יגונה וסבלה באומץ והתחזקה לפעול ולעמול למען הנותרים וחינכה אותם ברוח המסירות לארץ ולקדשי ישראל.
אחרי שנפטרה טויבה (יונה) ביום ט' אייר תרצ"ט ונקברה בפתח תקוה הקדיש בעלה לזכרה מגרש, שעליו נבנה בית הכנסת "מקור חיים". על המצבה כתוב שהיא נפטרה בת 67.
נפטר בפתח-תקוה, י"ד טבת תש"ג (1943) בגיל 76
מקור: אנציקלופדיה תדהר לחלוצי הישוב ובוניו, כרך 1 עמ' 410
צאצאים:
- אליהו לייב [1961-1892] רעייתו געש'קה לבית מנדלמן
- חמדה [1967-1893] אשת יצחק דיסקין
- שרה [1899 -1969] אשת משה ארי מירקין
- יעקב שלמה [נפטר בשנת 1905 ממחלת השנית [סקרלטינה) ובמקום אחר כתוב דיפטריה]
- חיים אפרים [נפטר בשנת 1905 ממחלת השנית [סקרלטינה) ובמקום אחר כתוב דיפטריה]
- אברהם [1977-1906] רעייתו הלנה לבית גרוס
- חנה [1980-1910] אשת אייזיק סונץ או צונץ
- הדסה [1997-1916] אשת דן פניני.
