יואל ליובין נולד בשנת תקצ"ד (1834) בעיר הומל שברוסיה הלבנה, לאביו נחמן. בילדותו למד תורה, נשא אישה והתפרנס ממסחר.
לקראת גיל זקנתו, כשהוא עדיין מלא כוח ומרץ, ולאחר שהתאלמן מאשת נעוריו, החליט להגשים את חלום העלייה לארץ ישראל. בשנת תרנ"ב (1892) רכש נחלה במושבה חדרה, והיה בין מתייביי ה"חאן". ליובין הצטרף בנחישות למאמצים להפריח את השממה, כשהוא נוטל חלק פעיל בעבודות הקשות ונוהג באורח חיים צנוע ופשוט.
הוא אפה לעצמו לחם מדי שבת – לחם טרי ליום השבת, ואת שאר הלחמים ייבש בשמש לששת ימי החול. ליובין ויתר על נוחות והידור, ושימש דוגמה לצעירים ממנו, שלעיתים התלוננו על קשיי החיים בארץ בהשוואה לשלווה שהכירו בגלות.
הוא היה חזק בגופו ובאופיו – מי שהרגיז אותו, הרגיש את תוצאות הדבר היטב. לעיתים היה מרים צעירים מתריסים כאילו היו לולב. ליפו נהג ללכת ברגל, כששק צידה מונח על כתפיו – וכך גם ליציאה לעבודה. הוא סירב ליטול תרופות נגד הקדחת, ובהן כדורי כינין, מתוך ביטחון בכוחו הגופני, שנשען על זיכרונות ימי ילדותו ביערות רוסיה.
ליובין השקיע את מרצו בהקמת חיים חדשים על אדמת חדרה – מקום שהיה מוקף סכנות ומחלות. בסופו של דבר, גם הוא לא ניצל ממכת הקדחת שפגעה במתיישבים רבים. הוא הועבר לטיפול בזכרון יעקב, אך שם נפטר ביום ח' באב תרנ"ח (1898).
בתרס"ג (1903) עלה בנו שמואל זלמן עם משפחתו.
