פייגלין שמואל ושרה

נולד בעיר הורקי, פלך מוהילב (רוסיה הלבנה), ה' אדר תרל"ד (1874), לאביו יעקב צבי בן אברהם, מצאצאי בית האדמו"רים מליובאוויטש, בן תורה, חסיד חב"ד וחובב ציון נלהב, ולאמו אלקה בת משה זלמן הנקין . למד בחדר ובישיבה עד גיל 12. נתייתם מאמו בילדותו ובן 12 נסע אל דודו ישראל פיינברג , סוחר יערות בפלך קורסק ועבד אצלו כפקיד. בשנים 1886-8 קנו אביו וסבו 400 דונם אדמה ב"רמה" ליד ירושלים (ליד קבר שמואל הנביא) מאת נציג חברה ארצישראלית, בתנאי שיוכלו להחליפה באדמה אחרת. כשהתעתדו לעלות ארצה כתבו לשמואל שיבוא הביתה להצטרף אליהם.

העלייה לארץ ישראל

בתרמ"ט 1889 עלתה ארצה כל המשפחה: הסבא והסבתא, האב ואשתו השנייה, חמישה בנים ושתי בנות. האדמה ברמה לא מצאה חן בעיניהם ולבסוף הסכימה החברה לתת להם 400 דונם או ברחובות או באילת השחר, ולעצת קרובם מרדכי לובמן (אז מנהל ביה"ס בראשון לציון) בחרו באילת השחר. את הקרקע הזה קנתה החברה מהבארון רוטשילד , שמכר את רוב שטחו לקבוצת יהודים, שאמרו לעלות מצרפת וליסד מושבה, והואיל והם סירבו לקבל למושבתם אנשים שלא מחבורתם הוכרחה הפקידות שבראש פנה לבטל את המכירה לחברה, שמשפחת פייגלין היתה קשורה בה, והכריחה את המשפחה לקבל אדמה במושבה משמר הירדן שהחלה לייסד בזמן ההוא. משא ומתן זה על החילופים ארך כשנתיים, ובינתיים עבדו שמואל ואחיו בראשון-לציון ואח"כ ברחובות בראשית היוסדה (עבודתם הראשונה שם היתה חפירת המרתף בבית דונדיקוב ).

משפחת פייגלין עולה לגליל

כשנגמרו החילופים עלתה כל המשפחה, שגרה בירושלים, אל הגליל. הנסיעה, ברכיבה על גבי גמלים, ארכה מיום א' בבוקר עד יום ו' לפנות ערב. אז הגיעו להר כנען ומחמת השעה המאוחרת נשארו לשבות על ההר ורק ביום א' בבוקר נכנסו לצפת. כאן גרו קרוב לשנתיים עד שקיבלו את הקושאן והבטחה מאת הפקידות לרישיון ממשלתי לבנות בית, ואז ירדה המשפחה למשמר הירדן ומחוסר רשיון לבנין גרו כשלש שנים בצריף שהקימו, ובינתים הלכו לאיבוד כל חמרי הבנין שהכינו. שמואל ואחיו עבדו כל הזמן כפועלים בעבודה קשה אצל הפקידות בראש פנה, ומשם עבר שמואל לעין זיתים תרנ"ג-נ"ד לעבוד בנטיעת עצי זית והרכבת גפנים תחת הנהלת האגרונום גולד. משנתקבל הרשיון לבנין ואביו בנה בית גדול ורפת במשמר הירדן חזרו הבנים אליו ועבדו במשק ונתנסו בכל התלאות של ראשוני משמר הירדן: התקפות, הקדחת לסוגיה השונים, מחלות עיניים, חוסר שמירה וחוסר שרות רפואי.

מראשוני המתיישבים במטולה

כשיסד הבארון את המושבה מטולה בקיץ תרנ"ו נבחר שמואל כפועל ותיק להיות מהמתנחלים בה. התמסר לפיקוח משקו ועסק בצרכי צבור בתפקידים שונים ובזמנים שונים כיו"ר ועד המושבה, מזכיר הועד, חבר ועד ההורים, חבר בחברה קדישא, מיסד ושופט במשפט השלום העברי המקומי וחזן בבית הכנסת. הודות לתפקידו זה האחרון שוחרר, כ"כלי קודש", משרות צבאי במלחמת-העולם הראשונה, אך כאחראי לעניני המושבה נפל בחלקו סבל רב בשל אישור תעודות בענינים הנוגעים לשלטון הצבאי והאזרחי, ובזמן גילוי קשר הריגול והמחתרת העברית "נילי" נלקח לחקירות וכשלא יכלו החוקרים להוציא מפיו מה שרצו לשמוע הלקוהו "פאליקות" (הצלפות על כפות הרגלים) ולקחוהו למאסר בנצרת.

בתקופת השלטון הצרפתי הקצר שלאחר מלחמת העולם הראשונה בגליל היה חבר מועצת התושבים ליד מושל הנפה בג'דידה, ותודות לקשרי הידידות בינו ובין הבקים והאפנדים שבסביבה, עלה בידו לפעול לטובת המושבה בכלל ולטובת אנשים פרטיים רבים, להצילם ממשפטים ומתסבכות שונות.

לאחר כמה שנים נתמנה לשרות בפקידות פיק"א, עבר לחיפה, היה חבר במועצת ברית הציונים הכלליים, אבל בעיקר התמסר למשפט השלום העברי, וביחוד לשיפוט בענייני מסחר. את זיקתו לקרקע חידש בנטיעת פרדס בפרדס-חנה.

נפטר ה 10.7.1954 ונקבר בחיפה בבית העלמין שדה יהושע.

צאצאיו: ירמיהו, לאומי, עיונה טיבר, מילכה, גאולה אבוטבול .

_{מקור: תדהר כרך ב' עמ' 616, My Heritage}