שאול דגן, סקירה מקיפה על מושבות הגולן והחורן

שאול דגן

החורני האחרון

ההתיישבות היהודית בחורן שכשלה

מתיישבים במושבה בני יהודה {1912)

החוראני האחרון  \

ההתיישבות היהודית בחורן שבגולן – שכשלה

צוואתו של ר' זלמן כהן לבנו יעקב בקיץ 1938.

"דע לך בני שלעולם לא אסלח לחברת יק"א ולממשיכה שלה חברת פיק"א על שעמדו מנגד  כאשר היו גופים שרצו לעלות וליישב מחדש את החורן על האדמות שקנה הבארון רוטשילד במיטב כספו, על מנת להרחיב את תחום ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. אנוכי אביך שמלאו לי היום, שנת תרצ"ח, שישים ושלוש שנים,  מהן הקדשתי  ארבעים  שנה  כדי לשמור על האדמות האלה – כמאה אלף דונם אדמות מזרע – שהבדווים בסביבה לא ישתלטו עליהן לאחר שהתורכים גירשו מכאן את המתיישבים שלנו.

אתה הרי יודע  שמשנת 1898 אני יושב שם לבדי גם כאשר כנופיות  ערביות  השתוללו  בחורן  בשנת 1921, ובשנת 1929 ועכשיו גם במאורעות שהחלו לפני שנתיים ב- 1936 והם טרם הסתיימו.  אתה הרי יודע שאת המשק שלנו כאן בכפר תבור השארתי על הכתפיים של אימכם ושלכם ואני יודע עד כמה היה קשה לכם לחיות בלי אבא.

מי כמוני יודע כמה קבוצות של חלוצים  ביקשו והתחננו במשך השנים להתיישב כאן בחורן והיו מוכנים לעמוד בכל הקשיים והעיקר ליישב את המקום הנפלא הזה וכך היו מרחיבים את גבולות ההתיישבות היהודית. ומי דחה אותם בכל מיני תירוצים? קודם חברת יק"א ואחרי כן חברת פיק"א.

לכן אני לעולם לא אסלח להם על כך מפני שלפקידים שלהם כאן בארץ כלל לא היה אכפת, וגם עכשיו לא אכפת להם מה שקורה ביישובים החקלאיים שבאחריותם. דע לך יעקב בני שאסור לשתוק להם! עכשיו עליך ועל החבר'ה בני גילך האחריות לגורל ההתיישבות החקלאית. וממך אבקש שתסדר את העניינים שלך ברחובות ותבוא לחורן להחליף אותי מפני שהמלאכה כבר קשה עלי ואינני רוצה שהבדווים שוב ישתלטו כאן על האדמות שלנו.

בוא ואני אכניס אותך לעניינים, כך שתמשיך לגבות מהאריסים, המעבדים את אדמות הבארון, את דמי החכירה השנתיים שהם רבע מהיבול. עד מתי? קודם כל שיסתיימו מאורעות הדמים ואחרי כן תראה כבר איך לנהוג. אולי בכל זאת תהיה לך הזכות ליישב את החורן. הלוואי. האמן לי בני, שיהיה לי מאוד קשה לעזוב את האזור הזה, את האדמה הנפלאה הזאת שהיא כמו שאומרים אסם התבואה הגדול ביותר באזור שלנו. אני אזכור את החורן עד שאעצום את עיני, כי זאת היא אהבתי הגדולה".  

בבואנו לספר אודות חלומות ההתיישבות בחורן שבגולן בחרתי לפתוח בדבריו- בצוואתו של זלמן כהן, איכר ממייסדי כפר תבור שבגליל התחתון, שהיה היהודי האחרון שהתגורר בחורן ואשר מילא במסירות נפש ובקפדנות את המשימה שהוטלה עליו ב- 1898  על ידי הבארון רוטשילד, לשמור ולשמר את האדמות שרכש על מנת להרחיב את גבולות ההתיישבות היהודית. זאת לאחר שראשוני המתיישבים היהודים שעלו למקום ב- 1896 גורשו בחוזק יד על ידי השלטונות העות'מאניים שהיו אז אדוני הארץ.                    

יעקב כהן, מוותיקי הפרדסנים במושבה רחובות, אכן מילא אחר צוואתו – בקשתו של אביו ומקיץ 1938 עד סוף שנת 1944, בשלהי מלחמת העולם השנייה, שהה בחורן עד ששלטונות צרפת של וישי, שהאזור היה בתחום המנדט הצרפתי, הורו לו לעזוב מייד את המקום.   

ואני הכותב שמעתי את הסיפור מפיו של יעקב כהן בביקורי בביתו בקיץ שנת 1981.. על כן בטרם אעבור לסקור את פרשת ההתיישבות בחורן שכשלה, אשלים כמה פרטים על זלמן כהן, האיש ופועלו.    

על זלמן כהן                      

סיפר  בנו יעקב כהן:

"הוריי רחל וזלמן כהן – הם מראשוני המתיישבים במסחה הוא כפר תבור.  אבי, ר' זלמן כהן, נולד בעיירה נרבקה בערבות רוסיה ובהגיעו לפרקו נשלח על ידי הרב שמואל מוהליבר (מראשי חיבת ציון ברוסיה) ללמוד חקלאות במקוה – ישראל. לאחר סיום לימודיו התקבל לעבודה כמומחה חקלאי בראשון לציון, אז אחת ממושבות החסות של הבארון רוטשילד בארץ. שם הצטרפו אליו גם אימו ואחיו.                     

ב- 1896, לאחר כשלון ההתיישבות בחורן, נשלח אבי לשם  כעוזר לאגרונום אפרים כהן בהכנת משתלות לשתילי אקליפטוס וזיתים לנטיעות בסאחם  ג'ולן שם התכוון הבארון  לייסד לעצמו מעין חווה ומקום נופש.

מפאת האקלים הקשה והמלריה שהייתה נפוצה אז באזור התגוררו בסופי שבוע אבי ושאר העובדים במושבה ראש פינה. אבי היה עלם גבה קומה, תכול עיניים וזהוב שיער, שדהר במיומנות על סוסתו האצילה והכול הכירוהו  וחיבבוהו.      

לסבי, אבי אמי, ר' חנינא פדרהרץ הייתה אחוזה גדולה בדרומה של רוסיה אותה נאלץ למכור כאשר גברו שם הפרעות והמשפחה החליטה להגר לאמריקה.     

בדרכם לאמריקה אדיר היה חפצה של סבתא לבקר במקומות הקדושים בארץ הקודש וכך הגיעה כל המשפחה לצפת.  בסיורם בסביבה הגיעו גם  לראש פינה ושם פגשו בעלם צעיר ויפה עיניים רוכב על סוסתו – הוא לימים אבי. עד מהרה נרקמו יחסי ידידות בינו לבין הבת הבכורה רחל והשניים נישאו בצפת. ידידו של אבי, ר' מתתיהו זינד ממחניים, שהוזמן לטקס התאהב באסתר האחות השנייה ואף השניים נישאו. ואילו ההורים ושתי בנותיהם הנותרות  נסעו לאמריקה.                            

אמי הצטרפה לזמן מה לאבי בחורן, אולם כשנולדה אלישבע בתם הבכורה הם שבו להתגורר בראש פינה. באותו זמן עסקו פקידי הבארון ברכישת אדמות בגליל התחתון ואבי נשלח לסייע להם. לימים סיפר הוא לי : 'כשראיתי לראשונה את האדמה השחורה במקום שהוקמה המושבה מסחה, החלטתי להתיישב במקום הזה ולבנות כאן את ביתי'.      

בשלהי מלחמת העולם הראשונה נחשד אבי כחבר ברשת הריגול "נילי", הוא נאסר והוחלט להגלותו הרחק לאנטוליה במזרחה של תורכיה. אולם איכשהו עלה בידו להימלט מהרכבת ובדרך לא דרך לשוב למסחה. במושבה הוא כמובן הסתתר עד תום המלחמה.     

בתום המלחמה התלווה אבי לשבתאי לוי (מהפקידים הבכירים של יק"א) לגולן ולחורן, על מנת להביא לסילוקם של בדווים ופלאחים שהשתלטו במרוצת שנות המלחמה על אדמות החברה. מאחר שאבי קשר את גורלו בחורן, הוא הגיע לביתנו בעיקר בחגים והיה בחזקת אורח.  בעול המשק נשאה אימא בגבורה כשאנו הילדים סייענו לה כמיטב יכולתנו".     

והיכן הוא החורן?                            

זאב וילנאי ב"אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל" שחיבר וערך כותב הוא בין היתר: "החורן של ימי קדם הוא רכס ההרים הנקרא בימינו הר הדרוזים (ג'בל דרוז). רכס זה מתרומם בירכתי עבר הירדן המזרחי, בגבול המדבר הגדול ובתחום סוריה של ימינו בסמוך לגבולה של ממלכת ירדן. עד שהתיישבו הדרוזים על ההר ובסביבתו נקרא המקום בשם הקדום 'חוורן'. לאחר התיישבות הדרוזים בג'בל דרוז נותר השם 'חוורן' לארץ הבשן המשתרעת מערבה עד למבואות הגולן".                           

צבי אייל בספרו: "הכמיהה להתיישבות יהודית בעבר הירדן:1871 – 1947"  תוחם כך את גבולות החורן: "החורן משתרע ממזרח לדרום רמת הגולן ובמעלה נהר הירמוך עד למדבר הסורי . שטחו מישורי והוא מצוי כ- 500 מטר מעל פני הים. בחלקו המזרחי מתרומם הר הדרוזים. החורן נודע במשך דורות רבים כ'אסם התבואה של סוריה'. בין שרידי יישוביו הקדומים יש גם כמה ישובים יהודיים … כמויות הגשם השנתיות נעות בין 700 מ"מ במערב ל- 300 מ"מ במזרח על סף המדבר. שטח ההתיישבות של הבארון רוטשילד, מקור הפעולה ההתיישבותית היהודית הנרחבת ביותר שנעשתה בעבר – הירדן, מצוי בגבול החורן והגולן, והוא נחצה על ידי נהר אל – עלאן (אחד מיובליו של הירמוך).             

 היישוב המרכזי בו הוא סאח'ם אל ג'ולן, ושמו מוכיח  כי לפחות במאות האחרונות השתייך החורן לגולן, והתוספת 'ג'ולן' באה להבדילו מיישובים אחרים בשם 'סאחם' המצויים במרחב. בתולדות ההתיישבות נודע השטח שכונה תחילה 'גולן בבשן' בכינוי 'החורן'.

נחלת "בית יהודה"  "בגולן – ארץ הבשן והגלעד"

1885 – 1887                 

שנים ספורות לאחר שנכשל ניסיונם של חבורת האברכים, בני הקהילה האשכנזית בצפת, ב-1878  לייסד את גיא אוני, יישוב חקלאי על חלק מאדמות הכפר הערבי ג'עונה הסמוך לראש פינה, שבה והתארגנה ב- 1884 חבורת אברכים אשר כקודמיהם מאסו בחיי ה"חלוקה" וביקשו לרכוש להם נחלת שדה  ולייסד יישוב חקלאי.

תחילה קראו החברים לאגודתם בשם "בית יהודה" עת ניסו ב- 1885 להיאחז בנחלת שדה בצפון רמת הגולן,  דרומית מערבית  מהעיירה קונייטרה, אולם משלא החזיקו מעמד ונאלצו כחלוף שנתיים לנטוש את נחלתם. או אז החליטו חלק מחברי האגודה לנסות ולהיאחז בנחלת שדה הפעם בדרום רמת הגולן, למעשה בחורן מזרחית לאגם הכנרת. מטעם כלשהו החליטו לשנות את שם אגודתם  ל"בני יהודה". בפרסומיהם הקפידו חברי האגודה, שבראשם עמד שמואל שולמן, לציין את היותם בני הארץ על מנת לזכות ביחס חיובי מצד השלטונות העות'מאנים שיתירו להם לרכוש נחלת שדה, לרשום אותה בספרי האחוזה ואולי גם לזכות בהנחה במיסים. בדיעבד הדבר לא עלה בידם.                                        

חברי האגודה ראו ברצונם זה להתיישב על הקרקע מצווה דתית. מהפרסומים שלהם למדים אנו שבתחילת דרכם הם מנו כחמישים משפחות. בחודש אב תרמ"ה -1885 הם רכשו  לדבריהם  כחמישה עשר אלף דונם מבעל אדמות עשיר מזרחית צפונית מהעיירה קונייטרה. אגב, ספק אם הם אכן רכשו שטח כה נרחב. את התשלום הראשון אספו ממקורות עצמיים והם היו צנועים למדי. משום מה היו בטוחים שפניותיהם לאגודות חובבי ציון ברוסיה – מזה, ולבארון רוטשילד – מזה תיענה בחיוב אולם הדבר לא אירע. גם הפרסומים בעיתונות, כמו "המגיד" ו"הצפירה" לא העלו דבר. בלית ברירה לוו סכומי כסף מסוחרי וממלווים בריבית בצפת וכך הסתבכו בצרות כבר בראשית דרכם.

למרות כל זאת יצאו חברי האגודה למקום  והחלו לעבד את שדותיהם. בד בבד החלו גם בבניית מספר בתים למגורים. בכתבה ששלחו לאחד מגיליונות "המגיד" מציינים הם את מיקומה המדויק של מושבתם כדלהלן: "האחוזה הזאת נקראת היום חירבת באלאד רומנעסיה אשר הייתה מימי קדם עיר גדולה להרומיים וגם היום יש עדנה חורבות ובניינים עתיקים". ועוד מציינים הכותבים: " האדמה והאחוזה תודה לאל שהצליח בידנו לקנות הוא במחיר הזול כאשר היה לפנים בארץ הקודש בטרם עלה המחיר מעלה – ראש בעקב המושבות החדשות שנוסדו". ועוד "כי אוויר המקום קר, צח ובריא מאוד והמים טובים מתוקים וקלים. האדמה דשנה ופורייה מאוד ומוכשרת לכ ל זרע".                                               

אגב כאן התשובה לשאלה מדוע החליט הבארון רוטשילד לרכוש שטחי קרקע גדולים בעבר הירדן המזרחי, למרות ריחוקם הרב מהמושבות שהוקמו ממערב לירדן, כי כאן המחירים טרם האמירו וטרם החלה הספסרות במחירי האדמות. באותה כתבה בה מבקשים המתיישבים סיוע כספי דחוף מציינים הם כי: "הקנייה ושטרי המקנה נעשו ונגמרו בעיר דמשק מחוז סוריא, בכל תוקף ועוז ועל פי נימוסי (חוקי) הממשלה". בדיעבד מידע זה לא היה נכון. למרות שהם הצהירו על היותם בני הארץ, השלטונות לא מיהרו לרשום את הנחלה על שמם. מה גם שהם טרם פרעו את החלק הארי של חובם לבעל האדמות.         

למרבה הצער לאחר כשנתיים נאלצו המתיישבים על אדמת רמנסיה – היישוב היהודי הראשון בעבר הירדן – לנטוש את נחלתם ולשוב אבלים וחפויי ראש לצפת עירם. וכל כך מדוע? משום שחרף בקשותיהם ותחנוניהם לסיוע כספי לא נענו. קשה להסביר מדוע גם אגודות חובבי ציון וגם הבארון רוטשילד עמדו מנגד.                                  

ואני הכותב ראיתי לנכון להעתיק את הודעת "ועד החברה בני יהודה על חידוש יישוב הארץ". המופיעה בספרו של דוד שו"ב – "תולדות האחוזות בגליל העליון – וארשה תרנ"ג (1893)".           

" ועד החברה בני יהודה מייסדי הישוב לעבודת האדמה בגולן ארץ הבשן והגלעד"  

"קול דברים אתם שומעים היום אחינו נדיבי עם  אלוהי אברהם מאת אחיכם האומללים אשר עד כה אמרתם נואש לחייהם באין תרופה למחלתם או כמתים בל יחיו וכרפאים בל יקומו היו בעיניכם. עד אשר נשכחו כמת מלב ואין דורש את המתים. ומה נפלאה הבשורה הזאת לכם כהיום, לשמוע כי הפיח ה' רוח חיים בעצמות היבשות האלה. רוח אלוהים, רוח הרעיון הקדוש של ישוב ארץ ישראל המרחפת באחרית הימים האלה על אדמת הקודש. והארץ הנשמה אשר הייתה גם היא עזובה ונשכחה תעבד על ידי אחיכם עם ה' אלה. הן יד ד' עשתה כל אלה, אשר שלח רוחו ונבראו ותחדש פני האדמה. אמנם גם אנחנו כן היינו בעינינו כחרפת אדם אשר לעמל יולד וכשה אובד בהרי ישראל".         

ביר א שגום: נחישותם ושברונם של מתיישבי האגודה "בני יהודה" 

1888 – 1920   

חרף האכזבה ושברון הלב שנחלו חברי האגודה, לאחר שנאלצו לנטוש את נחלתם ברמנסיה ולשוב  לצפת, החליטו ארבע עשרה משפחות 'הגרעין הקשה' שנותרו באגודה לשוב  לנסות לייסד יישוב חקלאי כדי לחיות מפרי עמלם. בחורף תרמ"ח – 1888 הם פנו לסר לורנס אוליפנט בבקשה שישיג להם את האמצעים הדרושים להתחלה חדשה. ההחלטה לנסות לשוב ולהיאחז בנחלה חדשה ובמקום אחר, הייתה יחידה במינה בתולדות העלייה הראשונה. לאחר שהפקידו את יתרת כספם בבנק הממשלתי בדמשק החלו חברי האגודה לתור אחר נחלה אף היא ממזרח לירדן.  בסופו של דבר הם רכשו כאלפיים וחמש מאות דונם, כשליש מאדמות הכפר הערבי ביר- א שגום בדרום רמת הגולן מזרחית לאגם כנרת. גם בפעם זו היחיד שעמד לימינם היה סר לורנס אוליפנט שהעניק להם מחסכונותיו כמאה ליש"ט. גם סגן הקונסול של ארה"ב שהתגורר בחיפה סייע להם בתמיכה ובעצה טובה. דומה היה כי לא יתעוררו קשיים מיוחדים ברישום הקרקע על שמם ובקבלת הקושאנים, אולם בדיעבד התברר שהייתה כאן הנחייה  גורפת מ 'השער העליון' בקושטא למנוע בכל דרך מיהודים, גם אם הם בני הארץ, לייסד ישובים חקלאיים. הדבר בא לביטוי בסילוקם לאלתר של המתיישבים בחורן כמה שנים אחרי כן  (ב-1897).                   

למרבה הצער זמן קצר לאחר עלייתם לביר-א שגום, בדצמבר 1888, הלך לעולמו סר לורנס אוליפנט, פטרונם הנאמן והכמעט יחיד. ועד האגודה ניסה לגייס סיוע כספי מיהודים במערב אירופה, בידעו כי קהילות ישראל ברוסיה וברומניה מסייעות לאחיהם שייסדו מושבות בארץ. עד כמה שידוע היוזמה הזו לא העלתה דבר. חלק מהחברים יצאו לעבד את אדמתם בכפר ושהו בו פרקי זמן מסוימים אבל אמצעים לבנות במקום את בתיהם לא היו להם. ה 'חושות' אותן הותירו מוכרי הקרקע לא היו ראויות למגורים.                

בלית ברירה חכרו מהערבים כמה זוגות שוורים בנוסף על כמה זוגות שהיו ברשותם. כל זאת כדי להספיק ולעבד את שדות הפלחה שלהם. חייהם במקום היו קשים מאוד. רושם קשה ביותר הותירה ביר-א שגום על ד"ר חיים חיסין מאנשי ביל"ו שביקר במקום והעלה את רשמיו בספרו "מסע בארץ המובטחת". המתיישבים שחיו במקום, כותב הוא, התגוררו בצל כמה עצים וניזונו מפיתות ומירקות שקיבלו משכניהם הערבים שסייעו להם בעיבוד אדמותיהם תמורת חלק מהיבול. ועוד כותב הוא: אילו נחלצו נדיבי עם, ארגונים ומוסדות, לסייע בהקמתה ובביסוסה של מושבה חקלאית שייסדוה בני הארץ, היה בזה עידוד לצעירים בני היישוב הישן לקום גם הם ולעשות מעשה. ובנימה אירונית הוסיף: כנראה שבעלי הזקנים והפאות אינם יכולים  להתחרות עם אלה שזה מקרוב עלו ארצה.                                          

שמואל שולמן ( ממייסדי אגודת 'בית יהודה') במאמר שכתב ב"הצפירה" בראשית תרס"ב  1901 תיאר את מצבם הקשה מנשוא של קומץ המתיישבים בביר – א שגום, היא 'בני יהודה, וקרא לסייע לה לאלתר בטרם תקרוס.

בחודש שבט תרנ"ג – 1893 ביקר במקום יהושע איזנשטט – ברזילי, אז מזכיר אגודות חובבי ציון שהתגורר ביפו. בשובו דיווח כי במושבה נותרו שתי משפחות בלבד. המקום ניטש והאדמות הוחכרו לפלאחים המקומיים. לבסוף נותרו במושבה פרומה ברנשטיין, אלמנתו של חיים ברנשטיין, ושני בניה: אברהם ופייבל שעסקו בגידול בקר ובייצור גבינות. במאורעות הדמים בשנת תר"פ – 1920 נרצחו האם פרומה ובנה אברהם. פייבל ניצל בנס. פרומה ובנה אברהם נטמנו בבית הקברות הישן בטבריה. כך נסתם הגולל על ניסיונה של חבורה שנייה מאברכי הקהילה היהודית בצפת להקים יישוב חקלאי בארץ ישראל. על אדמותיה יוקם לאחר מלחמת ששת הימים היישוב הקהילתי 'בני יהודה' על שמה של המושבה שחרבה.                       

הניסיונות להיאחז בחורן                                      

בשורות החותמות את הספר החשוב והמקיף: "הכמיהה להתיישבות יהודית בעבר הירדן 1871 – 1947" (ראה אור בשנת 1985), שמחברו צבי אילן, מחוקריה הדגולים של ארץ ישראל שהלך לעולמו בטרם עת, נכתב: "ודאי שבשנים 1947- 1967 לא היה מקום לחשוב על התיישבות יהודית מעבר לירדן. למן מלחמת תשכ"ז (1967) ועד היום קמו בחלקו הצפוני מזרחי של עבר הירדן בגולן עשרות יישובים, חלקם ליד המקומות בהם ניסו יהודים להיאחז דורות אחדים קודם לכן. … מדרום לגולן אפשר לצפות אל הגוש הדרומי ואל הגוש המרכזי של האדמות בחורן שנרכשו על ידי יהודים. מקומות בהם החזיקו יהודים זמן רב יותר מבכל מקום אחר ממזרח לירדן".          

ואכן בניסיון ההתיישבות בגולן טמונה הייתה המגמה לייסד בו זמנית מספר מושבות במסגרת של התיישבות אזורית כפי שאכן בוצעה כעבור כמה שנים בגליל התחתון. היה זה הבארון רוטשילד שהתעניין בהקמת מושבות חדשות בעבר הירדן המזרחי בין היתר משום ששם מחיר האדמות  טרם האמיר בעטיים של ספסרים, כפי שאירע ממערב לירדן.

בקיץ 1891 סיירה בחורן משלחת מטעמו שבראשה אליהו שייד, מי שעמד בראש הפקידות שחלשה על מושבות הבארון בארץ ישראל. למרות חוות הדעת השלילית של שייד  באשר להקמת מושבות בחורן נרתם הבארון בכל זאת למשימה – ייסוד מושבות בחבל ארץ זה.  התברר שאת האדמות בחורן הקדים וקנה חיים אפשטיין שהתגורר בבירות ונודע כסוחר וספסר ממולח. לפי השמועה רכשו אפשטיין ושותפו כמאה ועשרים אלף דונם. לאחר משא ומתן עם אפשטיין ושותפו החליט הבארון לרכוש את השטח כולו. כוונתו הייתה כי אגודות חובבי ציון ואחרות תוכלנה לקנות ממנו נחלה במחיר הקרן, אולם בלא שהוא יסייע להן בהמשך דרכן. נראה שהניסיון הלא מוצלח עם מושבות החסות שלו בארץ הביאוהו להחלטה זו. במסגרת זו החליט הבארון להשאיר לעצמו כמה אלפי דונם לניסויים חקלאיים.                                   

על מנת לקדם את תכנית ההתיישבות בחורן הקים הבארון בחורף 1891 בפאריז גוף ושמו "הוועד הפלשתינאי" בראשותו של מיכאל ארלנגר אחד מעוזריו הנאמנים. הראשונים שהתעניינו באדמות היו אגודת חובבי ציון מיקטרינוסלב ברוסיה, אגודה מבריטניה, אגודת "שבי ציון" ממונטריאול בקנדה ואגודה מניו יורק בראשותו של אדם רוזנברג שהחליטה להעניק למושבתם את השם "תפארת בנימין" על שמו של הבארון רוטשילד.

השם אמנם ניתן אולם רק יו"ר האגודה אדם רוזנברג ובני ביתו התיישבו במקום עד לגירושם של המתיישבים היהודים מהחורן. משש או שבע האגודות שהתעניינו אותן שנים  ברכישת אדמות בעבר הירדן לבד מהאגודה הניו יורקית  רק חברי האגודה "עזרה מצר" התיישבו בפועל בחורן. אגודה זו נוסדה בעיר יאסי ברומניה בראשית שנות התשעים של המאה הי"ט על ידי יחיאל ברקוביץ. האגודה רכשה מהוועד הפלשתינאי כשמונה עשר אלף דונם ובחג החנוכה תרנ"ה – 1895 עלו חבריה על אדמתם במקום שנקרא חירבת עמידון. הצטרפו אליהם חברים מהאגודה "אוהבי ציון ושוכני בה" מהעיר סופיה בבולגריה. ה'שידוך' ביניהם החזיק מעמד. לאחר גירושם מהחורן עלו המשפחות משתי האגודות בצוותא על אדמת ימה בגליל התחתון וייסדו את המושבה יבנאל.       

הבארון רוטשילד הורה כפי שכבר צוין להקים על האדמות בג'ילין חווה לניסויים חקלאיים שתשרת ותקדם את מפעל ההתיישבות בחבל ארץ זה. את הקמת החווה וניהולה הטיל הבארון על חיים כהן שהיה מטובי המומחים החקלאים שעבדו בשירותו. בחוות ג'ילין אמורים היו לגדל רבבות שתילים של עצי פרי ועצי סרק עבור המושבות שתוקמנה כאן. ההתלהבות בקרב העושים במלאכה הייתה רבה והתחושה בקרב כולם הייתה שהנה הולך ומוקם חבל ארץ חדש להתיישבות חקלאית יהודית בארץ ישראל ומה שלא פחות חשוב שחבל ארץ זה הוא ממזרח לירדן.

ואז בשנת 1898 בא הקץ על ניסיון ההתיישבות בחורן. בפקודת הוואלי –מושל החבל בדמשק, שפעל על פי הוראה מפורשת מ 'השער העליון' בקושטא, גורשו לאלתר כל המתיישבים היהודים מהחורן. רק את המושבה הקטנה והדלה בני יהודה שבדרום החורן ששהו בה אז משפחות ספורות מבני צפת הותירו השלטונות במקומה.     

שלא כבמקומות אחרים בארץ ישראל שם ניתן היה באמצעות שתדלנות ובקשישים להסתדר עם  הקאימקמים – המושלים המקומיים, בחורן הסתבר ההוראה לוואלי בדמשק בדבר סילוקם של המתיישבים היהודים מהחורן הייתה חד משמעית. בדיעבד התברר שהייתה לכך סיבה יוצאת דופן. המושבות היהודיות בחבל ארץ זה אמורות היו להיבנות במרחק לא רב ממסילת הברזל דמשק – החיג'אז . מבחינתם של השלטונות העות'מאנים היה למסילה זו ערך חשוב מהבחינה האסטרטגית (מה שהתברר כנכון במלחמת העולם הראשונה) ולכן הם סירבו שתושבים זרים שלא מבני הארץ ובעלי נתינות זרה יתגוררו בקרבת המסילה. כך נותר בחורן יהודי אחד בלבד ששמר יחידי על אדמות הבארון למעלה משלושה עשורים, הלא הוא זלמן כהן ממייסדי המושבה כפר תבור בגליל התחתון.        

שמואל יצחקי מיבנאל: על מגורשי החורן יחיאל ברקוביץ ובנו יעקב.   

"כנכד למתיישבים בחורן חברי האגודה מסופיה שבבולגריה "אוהבי ציון ושוכני בה",  משכו את לבי סיפוריהם של "החורנים" הלא הם מייסדי מושבתנו, הראשונה כאן בגליל התחתון.  כבן יבנאל זכיתי עוד להכיר כמה ממייסדי המושבה שסיפרו במרירות על גירושם ממושבתם בחורן שהייתה בשלבי הקמה. משלושים ושש יחידות משק שהיו ביבנאל בהיווסדה שמונה עשרה מהן הוקמו על ידי המגורשים מהחורן.                      

בערוב ימיו האיץ בי חותני יעקב ברקוביץ שהיה נער במושבתם בחורן, שאעלה בכתובים את הסיפור, כדבריו, הטראגי, אודות עלייתם וסילוקם מנחלתם בחורן. עשיתי זאת ברצון רב ובמסירות רבה ושמח אני לגולל אותו בפניך".                            

ואנוכי הכותב אשתדל במסגרת זו להעלות בפניכם הקוראים מעין ציוני דרך מאותו סיפור.

יעקב ברקוביץ:                           

"בשנת תר"ן (1890) החלה התעוררות מחודשת של יהודים במזרח אירופה ובארצות הבלקן לעלות ולהתיישב בארץ ישראל. הידיעות אודות ייסודן של ראש פינה וזכרון יעקב על ידי יהודים מרומניה הלהיבו את אבי ר' יחיאל ברקוביץ שנודע בעירנו יאסי כחובב ציון נלהב, שהחליט לקום ולעשות מעשה. אבי חבר לד"ר שוורצפלד, שהיה איש מעשה מובהק, שהקים בעירנו בשנת תרנ"א אגודה ליישוב ארץ ישראל … אבא שנמנה על הפעילים באגודה נסע לארץ ישראל בכדי לעמוד מקרוב על הנעשה בה. הוא שב לרומניה בהחלטה להגשים את חלומם, שלו ושל חבריו, לייסד מושבה בארץ. בסיועו של הד"ר שוורצפלד סודרה לו פגישה בפריז עם פקידיו של הבארון רוטשילד. רק בהגיעו לפאריז נודע לו לראשונה על תוכנית שעמדה להתבצע, רכישת גוש גדול של אדמות מטיב מעולה בעבר הירדן המזרחי. כאן התייצב אבא בפני חברי "הוועד הפלשתינאי", שהד"ר שוורצפלד נמנה על חבריו, והיה לו למליץ יושר. באותו מעמד התייצבו בפני הוועד גם שני נציגים של קבוצת משפחות מבולגריה: יצחק לוי ודוד יוסף לוי. הבארון שקיבל בשמחה את בקשתם של הנציגים מרומניה ומבולגריה הורה להועיד להם כמה אלפי דונם בחורן שממזרח לירדן בתנאים שהציג להם הוועד … מאחר שאבא מזה, ונציגי האגודה הבולגרית מזה, ייצגו יחד כעשרים וחמש משפחות בלבד הוצע להם להתיישב בצוותא במושבה אחת. אלה ואלה הסכימו להצעה למרות שהתקשו לשוחח ביניהם. אלו דיברו יידיש ורומנית ואלה בולגרית וספניולית. או אז זכתה לשון הקודש שלנו שתאחד את נפוצות ישראל. עובדה היא ש'השידוך' הצליח מעל ומעבר למשוער. עד אז, סיפר לי אבא, הוא לא ראה ולא פגש יהודים ספרדים. … חרף סיכונים שהיו צפויים חתמו נציגי שתי האגודות על החוזה המוגמר. אנו נוטלים עלינו את מלוא האחריות, השיב אבא לחברי הוועד המופתעים. לפתע נפתחה דלת צדדית והופיע הבארון רוטשילד בכבודו ובעצמו. לאחר שחברי הוועד דיווחו לו אודות ומשא ומתן שהחל ונסתיים בכי טוב, ניגש הבארון לאבא ולבולגרים ולחץ את ידיהם בהתרגשות.                                                                   

…. בהגיע המועד המיוחל יצאו לדרך עשרים וחמש המשפחות, חמש עשרה מעירנו יאסי ועשר מסופיה בבולגריה. למיטב זכרוני נפגשנו עימם בספינה בדרכנו לנמל בירות. כאן המתינו לנו אמיל פראנק ויהושע אוסובצקי, שני נציגים של פקידות הבארון. הם כבר טרחו להסדיר עם השלטונות את ירידתנו מהספינה ללא שום עיכוב. מבירות נסענו ברכבת לדמשק כשהחורף היה בעיצומו. שיכנו אותנו בשני בתי מלון שדמו יותר לח'אן מאשר למלון אורחים. … כאמור החורף היה בעיצומו מלווה בגשמים עזים ובקור עז. כמה ימים אחרי כן יצאו הגברים לדרך ברכבת החיג'אזית שעשתה דרכה מדמשק לחיג'אז. ידענו שהם אמורים לרדת אי שם בדרך ולעשות דרכם ברגל לאתר עליו היינו אמורים להתיישב. אנו הילדים ואימותינו ליוונו אותם לתחנת הרכבת בדאגה ובחרדה שהנה אבותינו יוצאים אל הבלתי נודע בלא שאיש מלווה אותם, בארץ זרה ומוזרה ובמזג אוויר סוער.        

לימים סיפר לי אבא את שעבר עליהם מרגע עלותם לרכבת עד שבדרך נס הגיעו למחוז חפצם. להלן עיקרי דבריו: לאחר נסיעה שארכה כשעתיים עצרה הרכבת בתחנה קטנה ונידחת, אמזריב שמה, ירדנו ממנה כאשר כל אחד נושא עימו שק ובו חפצים אישיים. הבחנתי שהנוסעים המעטים התבוננו בנו בתמיהה ובסקרנות. לאן יורדים אנשים אלה, פראנג'ים שאינם מקומיים, בעיצומו של חורף באיזו תחנה נידחת. ואנחנו? אנחנו נשארנו עומדים בתחנה הדחויה בלא לדעת לאן לפנות. הגשם לא חדל לרגע, רוחות עזות,  ערפל כבד וקור  מקפיא. אבא שכל ההרפתקה מונחת הייתה על כתפיו מיהר לעודד את חבריו באומרו כי לכשיתפזר הערפל הם ימצאו את דרכם. בכיסו היה מכתב מיהושע אוסובצקי ובו תיאור מדויק עד כמה שאפשר של תוואי הדרך. כשהערפל התפזר קצת הם יצאו לדרך, אלא שבינתיים החלה לרדת החשיכה. אל תשאל, אמר לי אבא, איך בכל זאת הגענו ליעדנו, כמה חושות עלובות מוקפות בגדר אבנים נמוכה. רועדים מקור ניצבו אנשי החבורה בפתח 'נחלתם' מסרבים להאמין כי כאן באמצע הלא כלום, הרחק ממקום יישוב, בעיצומו של חורף נוראי המקום בו אמורים הם לייסד את מושבתם … זו הייתה קבלת הפנים ואכן המציאות לא האירה לנו פניה. מחסור, ניתוק מכל יישוב יהודי, ללא חובש וללא רופא ואנו הילדים שוטטנו מקוששים שרשי עשבים להסקת הטאבונים בהם אפו אימותינו פיתות כמו שכנינו הבדווים. בבית הספר לא ביקרנו כי לא היה כזה. ואז לאחר תקופה ארוכה של סבל ומחסור כאשר המושבה החלה לעשות את צעדיה הראשונים סולקנו באכזריות מעל אדמתנו.

את סיפורו סיים חותני במשפט: לעולם לא אשכח את העוול שגרמו לנו  פקידי הבארון, אלו שהיו מופקדים על שלומנו והפקירו אותנו, תחילה למחסור ולבדידות, ובבוא יום פקודה לשרירות ליבם השלטונות שגירשו אותנו מעל אדמתנו בעירום ובחוסר כל".    

מאז ועד היום החורן לא נושב על ידי יהודים משום שהוא נותר מחוץ לתחומיה של מדינת ישראל. ההתיישבות בחורן הייתה ונותרה חלום.         

מקורות:                                             

• ראיון עם הרב אברהם זיידע העלער. צפת 1975.                                
• ראיון עם מרדכי יגאל חבר אגודת "השומר". קיבוץ חפציבה 1968.                  
• ראיון עם משה לויט חבר אגודת "השומר". באר טוביה 1979.              
• ראיון עם שמואל יצחקי. המושבה יבנאל 1975 .                                   
• הכמיהה להתיישבות יהודית בעבר הירדן 1871 – 1947. מאת צבי אילן.                 
• זמן החלום – ראשונים בדרך לא סלולה. מאת רות ושאול דגן.      
• אנציקלופדיה "אריאל" מאת זאב וילנאי.