ישראל פיינברג נולד בסבסטופול, חצי האי קרים, בשנת 1865, הוריו הגיעו מליטא. הוא נקרא בקיצור בשם החיבה "לוליק". עלה לארץ בגיל 18 בעקבות אחיו שמשון ויוסף פיינברג . עם בואו לראשון-לציון נתפרסם כבעל שרירים וזרוע וגיבור לבלי חת. השתתף בשמירה ובאירועי בטחון אל מול פורעים ערבים.
בי"ב אדר התרמ"ה – נשא בראשון-לציון – לאשה את פניה בת מאיר בלקינד, מאנשי קבוצת ביל"ו.
בימי המרד נגד פקידות הברון לפי דרישת הירש, מנהל מקווה-ישראל ובא-כוחו של הברון, מוכרחות היו חמש משפחות בלקינד, פיינברג וחנקין – לעזוב את ראשון-לציון, ולבקשת חובבי ציון נעתרו בני-גדרה לקבלם לחברים במושבתם.
בגדרה שינה את שם משפחתו הלועזי לעברי, ונקרא בשם "הררי". חתימותיו בשם זה נמצאות על כמה מתעודות גדרה. על המכתב אשר שלחו בני המושבה לבקש מהברון שירשה להם לקרוא לבאר המושבה בשם "באר בנימין" על שמו, ועל כמה מכתבים שנשלחו לתפוצות ברוסיה, ואף גם ברוכסה הראשונה לבנין בתים בגדרה, שנתנה מאת הרשות בעזה בשפה הערבית.
בגדרה נולד לפאני וישראל בנם אבשלום .
בשנת 1891 – עזב את גדרה ועבר עם משפחתו ליפו. בשנה ההיא הוחלט בחדרה על מטעי האקליפטוסים בתור תריס נגד הבצות מפיצות רעל הקדחת הצהובה, ולא נמצא מי שיסכים לפקח על העובדים – כי כולם פחדו מהביצות הממאירות. פיינברג התנדב לעבודה מסוכנת זו. ופעם בשלושה או ארבעה שבועות היה דוהר על סוסו ליפו לבקר את משפחתו.
בשנת 1898 – עברה כל המשפחה לגור בחדרה, שם כבר היה לו משק. את ביתו בנה בקצה המושבה, ברחוב שקוראים לו עכשיו "רחוב הגיבורים". אבל הרחיק כמאתיים מטר מהבתים הקיימים והתקרב לבקתות הערביות שעוד עמדו שם אז. כי לא היה כל ספק בלבו שחדרה עתידה להתרחב ולפרוץ מהגבולות הצרים, ששמו לה אז המתיישבים הראשונים.
כתוצאה מנשיכה, שנשך את בנו אבשלום כלב שנשתטה – נסע אתו לקושטא לקבל שם זריקות כנגד הכלבת, כי בארץ עוד טרם היו אז מכוני פסטור. והיות והמשפחה לא חדלה מקדוח, עברה שוב כולה ליפו וגרו אצל הסבתא בלקינד. כתוצאה מכך נעזב המשק בחדרה. ובשובו עם בנו מקושטא והרופא אסר עליהם במפגיע מלחזור לחדרה, ואף גם יעץ להם להחליף את השפלה באוויר הרים, עבר עם משפחתו לירושלים, במקום אשר נזדמנה לו עבודה בהשגחה על בנינים.
לאחר שנה עבר עם משפחתו לראשון-לציון, שם גרו בערך כשלוש שנים. ובשלהי 1909 עברה שוב כל המשפחה לחדרה, והתחיל שם בבדק הבית והכשרת המשק מחדש. אבל לטובה לא זכה יותר, כי כתוצאה מחיי ההרפתקאות והקדחת נתדלדל גופו, ובי"ז תשרי – התרע"ב נפטר בחדרה, והובל לקברות המשפחה בראשון-לציון.
פאניה (שרה פייעה) פינברג (בלקינד) נולדה בלאהויסק, פלך מינסק (רוסיה הלבנה) בר"ח שבט תרט"ו (1855) לאביה מאיר בלקינד , מורה לעברית, תלמיד-חכם ומשכיל. למדה מפי אביה ובבית הספר לבנות בבוריסוב. אח"כ עברה אל אחותה אולגה בפטרבורג כדי להמשיך למודיה, אבל כשקמה תנועת ביל"ו החליטה להצטרף כשני אחיה הבילו"יים ישראל ושמשון אל בוני הארץ. בכ"ט אלול תרמ"ב הגיעה לחוף יפו והתגוררה יחד עם הבילו"יית דבורה סירוט בבית אנטון איוב ואליהן נצטרפו פאני פריזר וחסיה בנינסון. כתבה לאחותה אולגה מכתב נלהב על תחית הארץ והדברים פורסמו ב"המליץ" בה' חשון תרמ"ד.
כאשר יצאו שני אחיה ישראל ושמשון עם קבוצת בילו"יים לראשון-לציון להיאחז בה, נלוותה אליהם.
נישאה לישראל פינברג, אחיו הצעיר של מיסד המושבה יוסף פינברג, בי"ב אדר תרמ"ה והשתקעה יחד עמו בגדרה. הקדישה כוחותיה לפיתוח המושבה והיתה בין מגיני הנפש והרכוש בפני פורעים ערביים. מגדרה עברה לחדרה. בכל שלש המושבות הללו השתתפה בייסודן ונשאה בסבלותיהן יחד עם המתישבים האחרים. הצטיינה במדת הכנסת אורחים וביתה היה פתוח לבל נזקק לסעד ועדוד. החזיקה מעמד בכל האסונות המשפחתיים שניתכו עליה: בעלה נלקח ממנה בגיל העמידה ובנה יחידה אבשלום נעלם לנצח בלכתו במדבר בשליחות "נילי".
אחר מות בעלה המשיכה לטפל במשקה בחדרה ובשנותיה האחרונות עברה לראשון-לציון, בקירבת משפחת אחיה שמשון.
מתה בגיל 82 בי"א שבט תש"ב ונקברה בראשון לציון.
צאצאים:
שושנה [1981-1887] רעיית המהנדס נחום וילבוש
אבשלום [1917-1889] איש מחתרת ניל"י
צילה [1988-1894] רעיית עו"ד זאב שהם, בחיפה.
