יחיאל מיכל פוחצ’בסקי נולד בבריסק דליטא, פלך גרודנה, ביום ג’ באלול תרכ"ג (1863), לאביו מאיר, נכדו של ר' צבי דאנציגר – אחיו של הרב ישראל ליפשיץ, מחבר הפירוש "תפארת ישראל" על המשנה. משפחתו, שנודעה בשמות דאנציגר ופוחצ’בסקי, חיה במשך דורות בכפר פוחצ’ב, עד שגורשו היהודים מהכפרים בצו הצאר הרוסי.
למד בחדר המתקדם הראשון שהוקם בבריסק והמשיך בלימודים תורניים וכלליים אצל מורים פרטיים. בצעירותו היה פעיל בתנועת חיבת ציון ונמנה עם ששת הצעירים שנבחרו על ידי ראשי חובבי ציון, לפי הצעת הבארון רוטשילד, ללמוד חקלאות בארץ ישראל כדי להכשיר עצמם כמדריכים לעולים. בסוף שנת תרמ"ה (1885) עלה לארץ עם חבריו, עבד ולמד חקלאות בזכרון יעקב, בראש פינה וביסוד המעלה, בהדרכת אגרונומים צרפתים של פקידות הבארון, והתמחה בכל ענפי הנטיעה והחקלאות.
לאחר שחזר לביקור בבריסק (תרמ"ט) נשא לאישה את נחמה בת יונה צבי פיינשטיין, ושניהם עלו לארץ והשתכנו בראשון לציון. הוא הדריך את איכרי המושבה ואת הפועלים החקלאיים, לימד אותם היסטוריה וידיעת הארץ, ונשלח מטעם חובבי ציון לבדוק קרקעות ולהמליץ על סוגי נטיעות בגליל ובאזורים נוספים.
בשנת תרמ"ט (1889) ניהל את הקמת המושבה באר טוביה מטעם חובבי ציון, וכן פיקח על בניית בית הספר לבנות בשכונת נוה צדק ובית העם ברחובות. גם לאחר שסיים את תפקידו כפקיד הבארון המשיך להעניק מניסיונו בהתנדבות — בהדרכת איכרים, בהנחלת ידע על נטיעות, הרכבות והשקיה, ובסיוע לפיתוח המטעים בעמק יזרעאל ובקיבוצי החלוצים הראשונים.
פוחצ’בסקי היה חבר בוועדות חקלאיות של הקרן הקיימת והממשלה המנדטורית, פרסם עשרות מאמרים מקצועיים בעיתונים כגון “האיכר”, “החקלאי”, “השדה”, וכתב את סדרת הזיכרונות “הראשונים” שהתפרסמה בכתב העת “בוסתנאי”. חלק ממאמריו על פרדסנות מודרנית תורגמו ונשלחו למכון הבינלאומי לביבליוגרפיה ברומא.
בשנותיו האחרונות הוקירו אותו אנשי ציבור וחקלאות, ורשמו את שמו בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל.
יחיאל מיכל פוחצ’בסקי נפטר בראשון לציון ביום ט"ז בתמוז תש"ז (4 ביולי 1947).
נחמה פוחצ’בסקי (נפ"ש)
חלוצה, סופרת ואשת ציבור פורצת דרך – ממניחות היסוד לתרבות העברית החדשה ולמאבק לשוויון הנשים בארץ ישראל.
נחמה פוחצ’בסקי (נפ"ש) נולדה בבריסק דליטא, פלך גרודנה, ביום ט"ו בניסן תרכ"ג (1863), לאביה יונה צבי פיינשטיין ולאמה בלומה בת זאב מילכיקער. בילדותה עברה עם משפחתה לצאריצין (סטאלינגרד), ושם התקבלה לגימנסיה הרוסית למרות שלא ידעה כלל רוסית. היא השלימה ארבע כיתות בהצטיינות וזכתה בפרסים, אך אביה, שחשש מהשפעת התרבות הרוסית, הפסיק את לימודיה ושכר מורה פרטי שילמד אותה עברית ותרבות יהודית. בתוך זמן קצר שלטה היטב בעברית והחלה לפרסם מאמרים ומכתבים בעיתון “המליץ”, שם קיימה חליפת מכתבים עם המשורר י"ל גורדון.
בהיותה בת שבע־עשרה שבה לבקר בעיר הולדתה בריסק, הצטרפה לתנועת חיבת ציון והחלה לפעול למען רעיון התחייה הלאומית. בשנת תרמ"ט (1889) פגשה את יחיאל מיכל פוחצ’בסקי, מחלוצי חיבת ציון שעלו ארצה ללמוד חקלאות, ונישאה לו. השניים עלו לארץ ישראל והשתקעו בראשון לציון, תחילה בחדר קטן בבניין הפקידות ואחר כך בביתם הפרטי.
נחמה הנהיגה בביתם את השפה העברית כדיבור יום־יומי – מן הראשונים בארץ שעשו כן. היא עבדה במשק הבית, בלול ובגן, ובמקביל הקדישה את זמנה לפעילות ציבורית רחבה. היא הייתה חברת מועצת ראשון לציון, שופטת בוועד השופטים, חברת ועדת התרבות ואספת הנבחרים, יושבת ראש אגודת הנשים, ממייסדות חברת “לינת הצדק” ופעילה מרכזית בויצ"ו.
פוחצ’בסקי נחשבת לאחת הסופרות העבריות הראשונות בארץ ישראל. היא כתבה סיפורים, מאמרים ורשימות מחיי היישוב, בהם ביטאה את עולמה של האישה העברייה החלוצה ואת מאבקה לשוויון זכויות. כתיבתה חתומה לעיתים בשמה ולעיתים בראשי התיבות נפ"ש (נחמה פיינשטיין). בין ספריה הבולטים: “ביהודה החדשה” ו-“בכפר ובעבודה”, שתיארו את חיי המתיישבים הראשונים בארץ ואת אתגרי היום־יום של נשותיהם. היא הותירה אחריה כתבים נוספים שהוכנו לדפוס אך לא יצאו לאור בחייה.
נחמה פוחצ’בסקי נפטרה בראשון לציון ביום ז' בסיוון תרצ"ד (1934).
צאצאים:
