"דבר", 20 באוקטובר 1967
עם כיבוש רמת הגולן היו בעיתונים ידיעות על המושבה בני יהודה. כצעיר משפחת פיינשטיין ויליד המושבה בני יהודה, ברצוני לתקן כמה דברים שפורסמו על כפר מולדתי, על תולדות הישוב הזה ועל חיי המתיישבים בימים ההם.
סבנו המנוח, שמואל הכהן פיינשטיין, היה עסקן רב פעלים בצפת, כגון בא-כח הישוב העברי בעיר כלפי השלטונות התורכיים. הוא עלה מרוסיה ובדרכו לארץ ישראל, בראשית המחצית השניה של המאה הקודמת, התעכב בגרמניה וישב שם שנים אחדות. כאשר בגרו בניו, שלושה בנים ובת, שהיו עובדי אדמה שחיו מיגיע כפיהם. החליט שזו העת לעלות לארץ ישראל. מלכתחילה הייתה מחשבתו על מקום להתיישבות ממערב לירדן. הוא ניהל, בשם קבוצת מועמדים להתיישבות, משא ומתן עם בעלי הקרקעות ממגדל ליד טבריה. אבל המחיר שדרשו היה למעלה מיכולתם של האנשים, ולכן עלה הרעיון לתור אחרי אדמות ממזרח לירדן, שם הייתה האדמה זולה בהרבה, פחות ממחצית המחיר שדרשו בגליל.
אבינו המנוח אהרן פיינשטיין היה אחד המועמדים להתיישבות, ובברכת סבא, הרוח-החיה של היוזמה, נסע בשם ארגון הקבוצה לתור במרחבי הגולן אחר מקום התנחלות. במסעותיו ביקר ולן בין שבטי הבדואים שהיו פזורים ברחבי הגולן והבשן.
אבא אהב לספר לנו על חוויותיו מאותו סיור ממושך בעבר הירדן המזרחי, תיאר את האדמה הדשנה, את שטחי המרעה הרעננים, ואת הצינה בשעות הבוקר המוקדמות. אגב סיוריו היה חוקר כל בדואי שפגש, שמא שמע על יהודים מצאצאי עשרת השבטים; אגדות התהלכו אז על שבט יהודי נידח שכזה שחי בחצי האי ערב. ענין זה היה קרוב לליבו.
ברכיבה על פרדות
לאחר מסע ומתן ארוך ובירורים מרובים נקנתה אדמת אשדים ששמה העברי הוסב לבני יהודה, כשמו של הארגון. בערב האחרון לפני העליה למקום ההתנחלות, התקיימה בצפת חגיגה גדולה שהשתתפו בה מלבד המתנחלים גם רבים מיהודי צפת. ההתרגשות הייתה עצומה, הנאומים והריקודים נמשכו עד אור הבוקר.
באחד מהימים בראשית 1895, בשעת בוקר מוקדמת, נפרדו יהודי צפת משיירת המתנחלים שיצאה ברכיבה על פרדות, וחצתה אל הירדן בדרכה למקום ההתישבות על אדמות בני יהודה. ברגע האחרון לפני העליה על הקרקע נרתעו רבים, ורק מחצית חברי הארגון עלו להתנחל על אדמתם. המציאות היתה קשה ואכזרית. היינו מבודדים ומרוחקים מישוב יהודי. תנאי תחבורה היו קשים ביותר. התחבורה היתה רק ברכיבה על בהמות. בדרך זו נשלחה תוצרת המתיישבים לערים טבריה וצפת. וכך הובאו המצרכים בדרך חזרה.
המשק היה חייב להתבסס על גידול בקר (שטחי המרעה בסביבה היו טובים) ועל פלחה. אולם שטחי הקרקע (כל יחידה היתה בגבולות 175 דונמים) לא הספיקו למטרות המשק. אמצעי המתיישבים היו דלים ביותר, ולכן חיפשו ראשי הישוב עזרה. היה ניסיון להתקשר עם "חובבי ציון", אולם ללא הצלחה. הוקם קשר עם חברת "עזרה" בברלין.
חברת "עזרה" נטלה על עצמה את הדאגה לקנות אדמה נוספת ופרות. עד כמה שידוע לנו, נחתמו חוזי קניה חדשים על קרקעות נוספות שהיו בידי אהרונסון מזכרון יעקב. אשר פעל בשם חברת "עזרה" כאפוטרופוס על המושבה בני יהודה. לאחר זמן קיבל את התפקיד הזה קראוזה, מנהל מקווה ישראל. אגב, אמרו לי, כי יוסף וייץ כתב ב"דבר", שלא היו קושנים לאדמות בני יהודה בידי המתיישבים. אין דבר זה נכון לגבי כל האדמות, והוא יכול להתייחס רק לאדמה הנוספת שנקנתה באמצעות חברת "עזרה", שלא הצליחה להחליף את חוזי הקניה בשטרי מכר חוקיים. אולם, לצערנו, נעלמו מסמכים אלה והאחראים לקניות נפטרו זה מכבר.
העזרה הממשית של חברת "עזרה" הייתה מצומצמת מאוד, חלק מהכספים אבדו בדרכם אל המתיישבים. כאשר בא פעם שליח מיוחד מהחברה הגרמנית לבדוק את מצבם של המתנחלים, ראה בכניסתו לכפר עדר בקר רועה בקרבת בתי הכפר. הוא שאל, אם אלה הפרות שנקנו בעזרת החברה ונדהם כשאמרו לו כי הפרות שהחברה קנתה עוד לא התקבלו, ועדר זה הוא פרי מאמציהם הפרטיים של המתיישבים עצמם.
כאמור, היו תנאי החיים קשים, אבל קשה מכל הייתה שאלת חינוך הבנים. מורה שהובא למקום ברח עוד לפני שהתחיל לעבוד ואז הביאו מלמד. מובן, שזו היתה הסיבה העיקרית לעזיבת המתיישבים שנמשכה כל הזמן. אחד מאחי הגדולים ממני נשלח ללימודים חילוניים. שמו היה משה והוא היה אהוב מאוד על אבא.
הערבים קראו לאבא אבו מוסה, על שם בנו בכורו, אולם בעודו נער חלה ומת ביסורים גדולים בבית חולים בטבריה. קודם לכן נפטר אח צעיר יותר, בן 6, מחוסר עזרה רפואית.
שלוש עשרה שנים רצופות עשתה משפחתנו בבני יהודה, בשנת 1908 עזבה את הכפר. לאחר מות הבן הבכור בניכר נתקף אבא ביאוש מר וזו הייתה הסיבה העיקרית להחלטתו לנטוש את הנחלה. אמא ז"ל היתה מספרת, שבערב העליה להתנחלות בא הרבי וביקש כי ישאירו אצלו את הפעוט בן החמש בצפת להמשך לימודיו, אולם אבא סרב להיפרד ממנו, וחודשים מעטים לאחר מכן נפטר הילד בכפר. מהלומה שניה באה כאשר נפטר משה. המשפחה נדדה לראש פינה בתקווה להתנחל שם כשברשותה 20 ראשי בקר וסוסה, אולם המחשבה לא התגשמה כי לא נמצא מקום פנוי. שכרנו בית בכפר הערבי גאונה ליד ראש פינה.
גורל מסמכים שנעלמו
זכורני, כי ביום בהיר אחד נארזו כל החפצים וכלי הבית כדי לנסוע לאוסטרליה. הזמין אותנו לשם דוד שהיגר לשם והצליח כחקלאי אולם האחים הגדולים התנגדו לנסיעה זו. זה היה בראשית העליה השניה. כבר התגברה הבניה וההתיישבות בארץ, וכך בוטלה הנסיעה. האחים המבוגרים עבדו ביקב הקטן בדריכת יין ובירקות. כעבור שנים אחדות עברו לעבוד בפוריה בחווה החקלאית ליהודי אמריקה שנוסדה ב 1910 ובעקבותיהם עקרה כל המשפחה לפוריה בשנת 1912.
אבא לא חדל לרקום תוכניות לחזור לנחלתו בבני יהודה, כי נמאסו עליו הנדודים, וגם אנו הילדים נדבקנו בגעגועים למקום הולדתנו. התחלנו לעניין צעירים בני העליה השניה ולשדלם להצטרף לארגון מחודש שיעלה להיאחז בבני יהודה. לאחר זמן, כאשר שלטו בסוריה השלטונות הצרפתיים, הם הביטו בעין יפה על תוכניתנו לחזור לאדמתנו.
אגב, בשנת 1926 פרסמתי ב"דבר" רשימה על גורלה של אדמת בני יהודה, ועוררתי בה את שאלת המסמכים החסרים של האדמות החדשות שנקנו, כי חלק כי חלק מבעלי הנחלאות נטו למכור את חלקם לערבים, מתוך תקווה להציל חלק מרכושם.
חברת פיק"א רכשה את חלק מהחלקות שהיהודים רצו למכור לערבים. האחרון שטיפל בהחזרת האדמות היה יוסף נחמני, שהיה גובה את דמי החכירה מהערבים חוכרי האדמות.
זכורני, כי בשנת 1929, כאשר יצאתי להשתלם בחקלאות בגרמניה ובהולנד, כתב לי אבא ז"ל שאתעניין אצל חברת "עזרה" בברלין בגודל המסמכים החסרים. אולם נאמר לי, כי חברה זו מזמן אינה קיימת עוד. גם הנשיא המנוח יצחק בן צבי התעניין הרבה בגורל בני יהודה ומתיישביו הראשונים. בשנת 1943 נפטר אבא בגיל 78. ומאז חדלנו לדבר על "בני יהודה" שהייתה כה רחוקה מאיתנו, והשם היה עולה לפני רק כי הייתי מציץ לפעמים בתעודת הזהות שלי, שבה מצויין מקום הולדתי. מי יתן ותבנה נקודה זו מחדש ויתוספו עליה עוד רבות בחבל ארץ מבורך זה.
כפר סירקין. תשרי תשכ"ח. [1968]
